ח"כ תמר זנדברג על ההפגנות: אין אלימות משני הצדדים, יש תוקפים וקורבנות

העדויות, התמונות והסרטונים לא משאירים שום מקום לספק. המפגינים מופקרים לגורלם ולאלימות של מיליציות הזורעות אימה ברחובות. אוזלת היד של המשטרה והשתיקה של ראש הממשלה והשרים, כמוה כהתרת דם. זה ייגמר ברצח והם לא יוכלו לרחוץ בנקיון כפיהם.

אין צודקים מהמפגינים האלה, שממלאים את חובתם האזרחית נגד השחיתות והניתוק של נתניהו וממשלתו. הניסיון לדכא את המחאה באלימות - בין אם באלימות משטרתית ובין אם באמצעות ההשתלחות האלימה והמאורגנת ברחובות - היא על המנהיגים שנגדם מופנות ההפגנות, והם בתגובה מסיתים נגד המחאה.

לא, אין פה שני צדדים. במקום לעצור את האלימות, בימין ממשיכים בהסתה נגד המפגינים. מגנים מיצגי אמנות ולא ניסיונות לרצח. לא מדובר בעשבים שוטים, אלא בפירות הסתה מטופחים היטב. צריך לומר ברור: הניסיון הבזוי לייצר סימטריה בין "אלימות הימין והשמאל", או הניסיון המביש לקרוא לפעולות האלימות האלו "קטטה", הם חלק מהלגיטימציה לנעשה ומהפקרת המותקפים.

מדי פעם נתניהו מצייץ. הוא נגד "אלימות", אבל טורח להדגיש בעיקר שהוא קורבן שלה. היום פרסמה פייסבוק שהחשבון עליו התלונן נתניהו הוא מזויף. בכל מקרה ראש ממשלת ישראל הוא דמות מאובטחת היטב. המפגינים נגדו הם אזרחים המופקרים לגורלם ונתונים להסתה מצידו של לא אחר מאשר ראש הממשלה. "מפיצי מחלות", הוא כינה אותם כאחרון האנטישמים.

ההסתה של נתניהו מהדהדת בדבריהם של נאמניו - רגב, אוחנה ואמסלם. מדי יום מגיע דוד אמסלם לכנסת, לכאורה כדי לענות על הצעות חוק. בפועל הוא משתלח, זורע שנאה, מסית, חובט במפגינים, משלהב נגדם. אם פעיל שמאל נידח היה מוציא מפיו רבע ממה שאומר שר בממשלה, המדינה היתה רועדת. אבל המילים של אמסלם הופכות לפוסטים של לה מפיליה. הפוסטים של לה פמיליה הופכים להיות מציאות אלימה והדם הזה על ידיהם של שרי הממשלה.

באירועי השבוע לא היו אלימים משני הצדדים, היו תוקפים והיו קורבנות. היו מי שהפגינו נגד שחיתות שלטונית, ומי שהכו בהם באלות, גז, בקבוקים וסכינים. הניסיון לייצר סימטריה, לגנות ולהוסיף "אבל", הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. היא ניסיון להתנער מאחריות לאלימות שמבעבעת בחסות העידוד, השתיקה או הגינוי הרפה והדו-משמעי.

לפני 37 שנים רצח יונה אברושמי את אמיל גרינצוויג, באמצעות רימון שהשליך לעברו בהפגנת שלום עכשייו נגד מלחמת לבנון. אברושמי אמר לאחר הרצח שחש שלא עשה זאת בחלל ריק, אלא שהייתה אווירה ציבורית שגרמה לו לחוש שיש לכך גיבוי. היום לה פמיליה, להבה ושאר מיליציות אלימות הפכו להיות זרוע צבאית של אידיאולוגיית הסתה וטיפוח אלימות כמדיניות. כביכול רק בקריצה, אבל השבועות האחרונים מוכיחים שזה עובד. הידיים ידי לה פמיליה, הקול קולו של נתניהו ושריו.

השבוע פניתי לשר הביטחון כדי שיכריז על פה פמיליה ארגון טרור. האלימות המאורגנת, הקריאות המסיתות, המעשים וההרשעות בתקיפות מראות ששם מקומו. אם הימין רוצה להתנער מהפלנגות האלימות שלו, זו ההזדמנות.

ח"כ תמר זנדברג היא יו"ר סיעת מרצ