ימי קורונה | פרשנות

הציבור צריך להבין: מדינת ישראל רחוקה מלהיות כל יכולה כלכלית

אם לא יקרה הבלתי צפוי, ישראל מצויה על הנתיב הישיר ליחס חוב-תוצר תלת ספרתי, הפחתת אופק דירוג החוב הלאומי ואף הפחתת הדירוג • מי שמבטיח לציבור "שחר של יום חדש" באמצעות שינוי רדיקאלי של המדיניות הכלכלית, זורה חול בעיניים של צעירי ישראל

ישראל כ"ץ ובנימין נתניהו / צילום: עמוס בן גרשום/דוברות הכנסת, Associated Press
ישראל כ"ץ ובנימין נתניהו / צילום: עמוס בן גרשום/דוברות הכנסת, Associated Press

במשך כחמישה חודשים אנו צופים וקוראים כתבות שבהן מסוקרות קריסות עסקיות ומצוקות כלכליות של יחידים נפגעי קורונה, וקל, ומצער, להעריך כי העתיד הקרוב מזמן לנו עוד הרבה מאותו הדבר.

מדובר בסיפורים כואבים המהווים מגנט הזדהות לכל אזרח שחי בינינו. הטענה המרכזית העולה מפיהם של האזרחים שעולמם הכלכלי חרב עליהם כפועל יוצא מהקורונה זהה: "אנחנו שילמנו ביטוח לאומי ומסים במשך שנים, וכעת משנקלענו לקשיים שלא באשמתנו תפקידה של המדינה, בחוזה הלא כתוב שבינה ובין אזרחיה, הוא לחלץ אותנו מן המציאות הקשה".

טענה זו נשמעת הגיונית למי שאינו בקיא ולו באופן בסיסי בניהול כלכלה לאומית, ולצערי במצב החינוך הפיננסי במדינת ישראל - מדובר ברוב המכריע של הציבור.

מדינת ישראל כמו כל מדינה מפותחת אחרת רחוקה מלהיות כל-יכולה כלכלית. כספי המסים של הציבור משמשים אותה מדי שנה למימון צורכי הביטחון, החינוך, ביטחון פנים, השקעה בתשתיות ועוד. ממש לא לחיסכון. כמו כלל המדינות המפותחות, ישראל אינה חוסכת חלק מההכנסות ממסים גם בשנים טובות כלכלית, אלא מציגה גירעון שנתי שנע בממוצע בין 2% ל-3% מהתוצר הלאומי.

בניגוד לאינטואיציה של כלכלת בית תקינה, המתנהלת עם חסכונות לעת צרה, הרי שבכלכלה לאומית הפטנט העולמי הוא להגיע למשבר עם חוב לאומי קטן יחסית לתוצר, ולהגדיל את החוב בעת משבר על מנת לתמוך בכלכלה.

כלכלת ישראל הגיעה במצב טוב בהגדרות הגלובלית המקובלות למשבר הכלכלי הנוכחי, ולא מדובר בפייק ניוז של פוליטיקאים מטעם. במשך 20 שנה התנהלו ממשלות ישראל באחריות פיסקאלית והפחיתו את יחס החוב-תוצר הלאומי מרמת שיא של כ-120% תוצר לרמה של כ-60%, גם אם בשנתיים האחרונות, עוד בטרם הקורונה, היו חריקות במשמעת הפיסקאלית.

ההפחתה החדה ביחס החוב-תוצר הפחיתה את עלות מימון החוב הלאומי לרמות אפסיות, ופינתה מקורות תקציביים למטרות כלכליות אחרות. כן היא ציידה את המדינה בגמישות הנדרשת ליום שבו הממשלה תידרש לפעול בצורה אנטי מחזורית על מנת לתמוך בכלכלה. והיום הזה, לצערנו הגדול,  הגיע.

המשבר עמו מתמודדת מדינת ישראל הוא מסדר גודל כלכלי דמיוני, ולפיכך דורש רזרבות כלכליות עצומות. אם עד המשבר תרחיש של לחץ פיסקאלי סביר היה מצביע על צורך לתמוך בכלכלה במשבר בשיעור של 10% תוצר, אזי כיום בשל חוסר הוודאות בדבר מספר גלי הקורונה העתידיים והיעדר חיסון - סביר כי החוב הלאומי יגדל בעשרות אחוזים עד להתגברות על המחלה.

הציבור אומר לעצמו שמי שצועק מקבל כסף 

מדובר במצב עולם מבלבל במיוחד שבו הציבור מתקשה להבין איך יכול להיות שנאמר לו במשך שנים שהכלכלה שלנו במצב טוב מאוד, ומתברר שיש לנו חוב לאומי גדול ותופח. תחושת הבלבול עוד גדלה נוכח העובדה שהממשלה מפזרת כסף למי שיש לו נוכחות תקשורתית גבוהה ושמכה בעוצמה על השולחן.

הציבור אומר לעצמו שאם יש כל כך הרבה כסף היום במסגרת תוכניות הסיוע, אז כל שנותר הוא להפעיל עוד לחץ על הממשלה, וכך כל הצרות והעיוותים הכלכליים במשק ייפתרו.

חוסר הוודאות והפחד מהעתיד הכלכלי מופנים בעיקר כלפי ראש הממשלה, ואולם אני מתקשה לזהות בנמצא אג'נדה כלכלית חלופית או מנהיג שהתנהלות כלכלית שונה שלו ערב המשבר ובמהלכו הייתה משנה את תמונת המאקרו של ישראל.

ראש ממשלה אינו כל-יכול. ממש כמו במלחמות צבאיות שבה ן ניתן למזער את כמות הנפגעים ונזקי רכוש, אולם לא ניתן למנוע אותם כליל בדרך לניצחון במערכה, כך גם במגה-מלחמה הכלכלית שכופה הקורונה. במציאות שכזו חובה להגיד לציבור את האמת, באמצעות מסרים פשוטים ועקביים כמו שמנסים לעשות כיום בזירת הניהול הבריאותי של המשבר, וכך לרכוש את אמונו מחדש.

דווקא ההתנהלות של רה"מ בסוגיית אישור התקציב היא שגויה לדעתי ופוגמת קשות באמון הציבורי, השחוק גם כך. גיבוש תקציב לשנה אחת ולא לשנתיים, בתקופה של חוסר ודאות, הוא מהלך הגיוני, אך גיבוש תקציב לרבעון אחד בלבד שוחק את אמינות הממשלה, בתקופה שאמינות ואמון בקברניטים הם הדבר החשוב ביותר לניהול המלחמה בקורונה.

האמת צריכה להיאמר, והיא שאם לא יקרה הבלתי צפוי, מדינת ישראל מצויה על הנתיב הישיר ליחס חוב-תוצר תלת-ספרתי, הפחתת אופק דירוג החוב הלאומי ואף הפחתת דירוג החוב. זו כמובן לא מציאות פיסקאלית שמנותקת מהמציאות החזויה במרבית המדינות המתוקנות, אך צרת רבים הייתה ונותרה נחמת טיפשים.

במציאות שנוצרה, את האוברדרפט הלאומי הצומח נצטרך לשלם כולנו באמצעות גידול במסים ושחיקה בשירותים הציבוריים בעתיד. לכן, דווקא בתקופה מורכבת זו דרושה הרחבה פיסקאלית אחראית ולא הרחבה נואשת.

כל מי שמבטיח לציבור 'שחר של יום חדש' באמצעות שינוי רדיקאלי של המדיניות הכלכלית, זורה חול בעיניהם של צעירי ישראל, ועלול לדרדר אותנו בעצמו לתהום כלכלית. 

הכותב הוא יועץ כלכלי, דירקטור וחבר ועדות השקעה בגופים מוסדיים. כותב המאמר ו/או החברה עשויים להחזיק או לסחור בני"ע המצוינים בכתוב. האמור בכתבה אינו מהווה תחליף לשיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם

צרו איתנו קשר *5988