חזית המדע | ניתוח

מה קורה למוח כשאנחנו מצפים לדבר מה והאם גם אתם סובלים מתסמונת היומן הריק?

מה קורה במוח כשהוא מצפה לדבר מה • איך האושר קשור ליכולת לדמיין • ומדוע אובדן האפשרות לתכנן את העתיד מוביל לשחיקה • כך פוגעת מגפת הקורונה באחד המנגנונים הייחודיים לאדם - הציפייה

הפרשת הדופמין בעת הציפייה גורמת לנו להרגיש טוב, אפילו אם האירוע המספק עוד לא קרה / אילוסטרציה: שאטרסטוק
הפרשת הדופמין בעת הציפייה גורמת לנו להרגיש טוב, אפילו אם האירוע המספק עוד לא קרה / אילוסטרציה: שאטרסטוק

חזרנו לשגרה, הם אומרים. אך זו שגרה מוזרה, מפוקפקת. שגרה בלי הופעות, בלי טיסות לחו"ל, בלי אירועים משפחתיים גדולים, עם פחות מפגשים חברתיים. זה לא הזמן להחליף קריירה או מכונית או מטבח. זו תקופה שבה יושבים. זו לא התקופה להשיק בה תערוכה או ספר, או לתכנן הופעת סיום בחוג בלט. זו לא התקופה לחפש בה ריגושים, אלא להודות על הקיים. זו תקופת היומן הריק.

כשרק נכנסנו לסגר, היו מי ששמחו על היומן המתרוקן, על הלחץ הפוחת ועל המיינדפולנס הכפוי - לא היה לנו כלום מלבד הרגע הזה. אבל בשלב מסוים רבים התחילו לשים לב שעם כל הכבוד להווה, העתיד חסר.

הציפייה והתכנון קדימה הם כנראה תכונה ייחודית לבני אדם. בעלי חיים מתמקדים יותר ברגע או בעתיד הקרוב (כפי שיודע כל מי שהכלב שלו נעמד ליד הדלת בציפייה בכל פעם שהוא קם מהספה), בעוד שבני אדם יכולים לתכנן קדימה הודות ליכולתם לחשוב על מה שעדיין לא קיים ולא ראינו מעולם, ואפילו אולי לא יתקיים. כך, אומרים ההיסטוריונים, הצליחו בני האדם להמציא את התרבות ולהשתלט על העולם. בתהליך הזה, הפכנו ליצורים שמבלים חלק משמעותי מההווה שלהם במבט קדימה, וחלק אחר שלו בניתוח העבר. "בלי מחשבה על מה שמחכה לנו בעתיד, אנחנו אפילו לא מצליחים לקום בבוקר", אומר ל"גלובס" פרופ' פול קוון, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון סטייט בארה"ב.

האושר לא מתרחש רק בזמן אמת

באחת ההרצאות של זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, שעסקה במדעי האושר, הוא סיפר שצורת החשיבה שלו לגבי האושר עברה מהפך. בעבר, הוא חשב שאושר הוא רק מה שאנחנו מרגישים ברגע הזה ושמדובר בהתנהגות לא רציונלית המפנימה ציפיות חברתיות לגבי מה שיעשה אותנו מאושרים. התנהגות כזאת מכחישה בזמן אמת את העובדה שהפעולות שאמורות לגרום לנו אושר הן די בלתי נסבלות: ריצת המרתון הייתה סבל של ממש והחופשה המשפחתית ידעה עליות ומורדות.

עם הזמן, אמר כהנמן, הוא גיבש דעה חדשה על אושר. הוא הבין שבחיי אדם ממוצע, "הרגע הזה" כולל הרבה רגעים מתים של לחכות בתור, לשבת בפגישה משעממת. ומה אנחנו עושים ברגעים המתים? אנחנו מצפים, או שאנחנו מתכננים, או שאנחנו נזכרים. כך, גם אם החופשה הייתה מחרידה, ייתכן שנהנינו מהרגעים שבהם תכננו אותה או שנזכור את הרגעים הטובים בה. כל אלה אכן מעלים את רמת האושר הכוללת, ולכן הזמנת חופשה נוספת לא תהיה פעולה בלתי רציונלית.

ציפייה לעתיד היא חלק מהאופן שבו המוח שלנו בנוי. אנחנו נהנים ממוזיקה בעיקר משום שהיא יוצרת ציפייה ואז מממשת אותה באופן מספק. מוזיקה מורכבת יותר מממשת את הציפייה באופן מפתיע אבל עדיין מספק, וזה מהנה עוד יותר למי שלמד ליהנות מכך. בשיחה בעל פה, אנחנו מסוגלים לשוחח בינינו רק משום שיש לנו ציפייה מסוימת לגבי המשפט שעוד רגע עומד להיגמר - כיצד הוא ייגמר פחות או יותר ומתי יופיע הרווח שבו אוכל להכניס אני את המשפט שלי.

כאשר אנחנו מצפים לתגמול חיובי, המוח מתחיל להפריש דופמין, שנחשב "הורמון התגמול". הפרשת הדופמין בעת הציפייה גורמת לנו להרגיש טוב, אפילו אם האירוע המספק עוד לא קרה.

בני אדם מתכננים, ומצפים שהתוכנית תתממש. "בדרך כלל זה עובד", אומר פרופ' יונתן הפרט מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. "בדרך כלל, סיבה מובילה לתוצאה, פחות או יותר, וגם אם לא, אנחנו נוטים לזכור את המקרים שבהם זה כן קרה. דווקא אצל אנשים הסובלים מדיכאון, התפיסה היא יותר ריאלית, והם קולעים יותר פעמים למקרים שבהם הציפייה עלולה לאכזב, אבל אנשים שאינם בדיכאון מסתמכים מאוד על הציפייה לניהול החיים שלהם, לבנייה של קשרים ארוכי טווח ולייזום פרויקטים יצירתיים". הציפייה ומימושה תורמים להרגשה הטובה לא רק בזמן אמת, אלא גם בטווח הארוך.

ד"ר יונתן הפרט / צילום: האוניברסיטה העברית
 ד"ר יונתן הפרט / צילום: האוניברסיטה העברית

לציפייה חיובית אפשר לקרוא גם התרגשות, אבל יש בכל זאת הבדל קטן. ציפייה היא רגש חיובי נעים, ואילו התרגשות כוללת פעלתנות יתר, אולי גם מעט עצבנות בגלל חוסר הסבלנות שלנו והרצון שהאירוע המצופה כבר יגיע.

הציפייה מאפשרת לסבול את ההווה

כולנו מצפים, בין שזה לאירועים שגרתיים כמו ארוחה שהתכוונו להכין, מפגש עם חברים או סדרה שמחכה לנו בנטפליקס, ובין שהציפייה היא לאירועים גדולים וחוויות חד-פעמיות. "הציפייה עוזרת לנו לשאת את ההווה, שהוא לפעמים מתסכל, אפרורי ודורש מאיתנו משאבי דחיית סיפוקים", אומרת ד"ר נאוה בן ארצי, מרצה ומנהלת התוכנית להנחיית קבוצות בתואר השני בפקולטה למדעי הרוח והחברה בקריה האקדמית אונו. "אני מוכנה להשקיע, כי מחכה לי בסוף הדרך משהו, איזשהו פיצוי. אבל מה קורה אם הפיצוי נלקח ממני?

ד"ר נאוה בן ארצי / צילום: ניר קידר
 ד"ר נאוה בן ארצי / צילום: ניר קידר

"בני אדם חיים בדיאלקטיקה שבין שינוי לביטחון. בלי שינוי, נוצרת תחושה של התשה, שחיקה. היום לא רק שאנחנו לא מצליחים לשבור שגרה, אנחנו חווים גם חוסר ביטחון יומיומי. לא קיבלתי העלאה, אולי לקחו ממני סמכויות, אני צריך לעבוד תוך כדי טיפול בילדים, וזה קשה. כמובן, החיים הרגילים הם לא רק סבל וגם בעבודה ובבית יש רגעים של סיפוק, אבל האירועים הקבועים ביומן מטעינים אותנו ביכולת להמשיך לתפקד נגד התסכול. פרקי זמן חיוביים מרגיעים את המערכת שלנו ועושים לנו ריסטארט, לא רק דרך היעדר לחץ אלא דרך גירויים חדשים, שנותנים תחושה של להתחיל מההתחלה, של התרעננות.

"כשאין דברים כאלה בנמצא, יש ירידה באנרגיה הנפשית והפיזית. אנשים מרגישים סוג של חולשה מול המטלות היומיומיות. פתאום זה נראה קשה מדי, כבד מדי, בעיקר כשאין לזה תאריך תפוגה. אנחנו רואים עלייה בדיכאון, ומה המשמעות של דיכאון? חוסר הנאה והיעדר ציפייה לקראת העתיד".

פרופ’ מיכל פרנקל / צילום: יובל פן
 פרופ’ מיכל פרנקל / צילום: יובל פן

"מקס וובר תיאר את העידן המודרני כעידן הרציונליות", אומרת פרופ' מיכל פרנקל מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. "אנחנו פועלים לטובת מטרות, מתוך תחושה שהבנו את המנגנונים שאמורים לגרום להן להתרחש. למשל, אדם לומד מקצוע כדי לעבוד, קונה דירה כדי שדמי השכירות ממנה ישלמו את המשכנתה שלו, בונה עסק כדי להתפרנס ממנו, מתפלל לאלוהים מתוך אמונה שהוא יגן עליו. פתאום מגיעה הקורונה ואומרת שאין לנו דרך לחבר בין פעולות לתוצאות. כך מתערער כל המנגנון שלנו שפועל למען העתיד".

אני מפגין משמע אני מצפה

הציפייה היא חיונית למוטיבציה, אבל גם נותנת משמעות לחיים. אם החיים שזורים באירועים מיוחדים ובחתירה לקראת הישגים ומטרות, לפעמים אנחנו יכולים להשלות את עצמנו שיש להם משמעות. "ציפיות מסמנות את הנקודה הבאה שלנו ומותחות קו שנותן אשליה של המשכיות", אומר פרופ' ליאו וולמר מבית הספר ברוך איביצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה.

אז מה אפשר לעשות בתנאים האלה?
פרנקל: "ההפגנות הן דוגמה מצוינת לפעילות שצמחה בין היתר מתוך הצורך שיהיה למה לצפות. עצם הצורך להפגין כנראה מונע מסיבות חברתיות ופוליטיות, אבל אמנות הפרפורמנס שרואים בהפגנות כנראה נובעת מהרצון להפוך אותן לאירוע שמתכוננים אליו. אולי אין לי עבודה ואין לי מה לאכול, אבל אני מתכנן את התחפושת או את השלט שלי.

"לא רק זה, אני גם מתכנן או חולם עתיד טוב יותר. הצעירים היו מושקעים מאוד בהווה או בעתיד האישי שלהם, וכרגע הוא לא ברור ולא ניתן לדמיון. הם מפנים את האנרגיה התכנונית הזאת למאבק על עתיד קולקטיבי, באופן שגם נותן להם הפוגה עם שיאים חברתיים ואמנותיים. אני מעריכה שאנשים שיוצאים להפגנות פחות מדוכאים ממי שיושב בבית, וזה לא כל כך משנה באיזה צד של ההפגנה הם נמצאים. זה נותן להם תחושה שהם עושים משהו עם החיים שלהם.

"גם באקדמיה הופנו חלק ממשאבי התכנון המתוסכלים לעבר תכנון קולקטיבי. קבוצה מאוד חזקה של כלכלנים וסוציולוגים הקימה את מיזם ה-New Normal שבו מנסים לדמיין את המדיניות החברתית והכלכלית אחרי המשבר. למשל, אילו שינויים צריך לעשות בקפיטליזם כדי שהוא ישרוד? ומה לגבי מערכות החינוך, הבריאות? גם זה מבט קדימה".
קוון משיא עצות קונקרטיות יותר לחיים האישיים. "קודם כול, זו אכן תקופה מצוינת לחבור מחדש להווה וליהנות מהקיים ומההתבוננות ברגע, גם אם הוא לא כרוך באיזושהי ציפייה מרגשת באופן יוצא דופן. אפשר ליהנות מטיול קטן בקרבת מקום, להתבונן במה שנמצא סביבנו, לחפש חוויות חדשות עם אותה קבוצה מצומצמת של אנשים שאנחנו כן נפגשים איתם. במקביל, כדאי לעשות כל מה שאפשר כדי שיהיו עוגנים ביומן, בין שאלה אירועי זום מרגשים ובין שאלה מסיבות יער קטנות.

לגבי העתיד הרחוק היותר, אפשר להתכונן אליו במידה מסוימת: "אנחנו יכולים לקרוא ספר על מדינה שבה אנחנו רוצים לבקר בעתיד. או לראות סדרה על אנשים שעוסקים במקצוע שאליו רוצים לעשות הסבה, גם אם אין לכם תוכנית קונקרטית לעשות את זה כרגע".

כך תעשו ריסטארט לציפיות
 כך תעשו ריסטארט לציפיות

"תמיד יש למה לצפות, למרות אי הוודאות", אומר וולמר. "במקום לצפות לנסיעה שתכננתי והתבטלה, אני יכול, לדוגמה, לצפות לקורס אונליין שבחרתי, לסיום תקופה קשה זו כשאני ומשפחתי בריאים. מהלך כזה דורש גמישות, כלומר, להתאים את הציפיות למציאות החדשה, אך לא לבטל את עצם הציפייה".

בן ארצי מציעה לקבוע עוגנים גם אם הם לא בהכרח יתקיימו, ורצוי שהם יהיו במרחק זמן סביר, ולא, נניח, חופשה בספטמבר 2021, כי אז הציפייה פחות עוצמתית. "אני יכולה להחליט שבעוד חודש אני מתכננת לטוס. אני קצת מתכננת וקצת מפנטזת. המוח שלנו יודע להבדיל בין פנטזיה למציאות, אבל ההבדלה אינה מוחלטת. פנטזיות מעניקות לנו חלק מהרגשות שנותנת המציאות. אנשים אחרים קוראים לזה ‘פייק איט אנטיל יו מייק איט', ואני קוראת לזה ‘הווייז של המוח'. מתפקדים כאילו זו המציאות, כאילו הרכבנו משקפיים של מציאות מדומה. לפעמים צריך לדכא את החלק במוח שאומר ‘זה לא נכון, זה לא אמיתי'".

הפרט מזהיר מפני פנטזיה מפורטת מדי. "לפעמים, כשאנחנו מפנטזים יותר מדי, אנחנו מפחיתים את מידת האושר מהאירוע האמיתי כי יש לנו תחושה שזה כבר קרה. מצד שני, ככל שאנחנו מושקעים במשהו יותר, כך לרוב נהנה ממנו יותר בסופו של דבר, אז מדובר באיזון עדין".

מתאבלים על מה שלא יקרה

חווינו בתקופה הזאת מצבים שבהם תכננו אפילו אירועים קטנים, והם התבטלו בגלל הנחיה חדשה או בידוד. האם הרגשות החיוביים בשלב התכנון והציפייה "נספרים" לבריאות הנפשית שלנו ו"נחשבים" רגעים שמחים שחווינו, או שהאכזבה נוטלת מאיתנו את ההנאה שהייתה בציפייה?
וולמר: "השאלה היא מה החלק בנפש שמגיב לאכזבה. כש"הילד הפנימי" הוא המגיב, הוא עושה זאת ממקום של פגיעה בחוזה הלא כתוב בינו לבין העולם, ‘אני עמדתי בחובות שלי לפי החוזה והעולם לא'. לכן הילד הפנימי בעיקר נעלב. הוא גם מסתכל לטווח קצר, ואינו רואה כל מה שממתין לו בהמשך. כאשר הצד הבוגר הוא זה שמגיב לאכזבה, הוא מבין שחוזה זה הינו דמיוני. טווח הראייה של הצד הבוגר רחוק יותר, ומעבר למכשול הנוכחי הוא מזהה את האפשרויות העתידיות.

ד"ר ליאו וולמר / צילום: איל יצהר, גלובס
 ד"ר ליאו וולמר / צילום: איל יצהר, גלובס

"ילד שמסוגל ליהנות מבניית ארמון בחוף הים אף שהוא יודע בוודאות שבסוף היום גל ישטוף את החוף והארמון ייעלם הוא ילד בריא, שחי בהווה ומפיק הנאה מהתהליך עצמו. ילד אחר, שכועס על כך שהארמון שבנה נהרס ולכן לא בונה יותר, פוגע ביכולת ההנאה שלו. ילד שלישי, שראה את הגל שוטף את הארמון של הילד הראשון, בחר מלכתחילה לשבת בצד והשתעמם. חבל. רוב האנשים יפיקו הנאה מהתהליך, הכיף מהנסיעה מתחיל הרבה לפני שעלינו על המטוס - כשדמיינו את המקום, תכננו מסלולים, בחרנו מלון, פינטזנו על מאכלים וחוויות. להעכיר כל אלה נראה לי פספוס שבוודאי ישפיע בפעם הבאה שאדרש לתכנון נוסף".

בכל זאת, אומר וולמר, לאנשים חשובה התחושה שהם שולטים בחייהם, ולכן תוכניות שסוכלו עלולות לעתים קרובות לתרום לשחיקה. "עדיף להגדיר ציפיות מציאותיות וגמישות, המבוססות על מידע מהימן שניתן להתאים אל מול ההתפתחות במצב".
חוקרת הפנאי, פרופ' ג'יימי קורץ מאוניברסיטת ג'יימס מדיסון בווירג'יניה, ארה"ב, התייחסה לאחרונה באתר Huffpost לאבל שחווים אנשים על התוכניות שהבטלו.

"אולי זה מרגיש טיפשי להתאבל על מסיבת סיום תיכון שבוטלה כשאנשים נלחמים על חייהם ועל פרנסתם", אמרה קורץ, "אבל אז אנחנו עלולים להיכנס למעגל של אבל ואשמה על האבל. העובדה שאנשים אחרים חווים צער רב יותר לא מאיינת את הצער שלכם. ציפייה היא כוח מניע בחיים ותסכול הציפייה הוא באמת רגש שלילי משמעותי". לכן היא מציעה לתת מקום גם לרגשות של חשש לקראת העתיד, שעלולים להעכיר כל ציפייה שבכל זאת יש לנו.

"הבת שלי כבר לא תיסע לפולין בי"ב", אומר הפרט. "היא גם לא תעשה טיול לחו"ל לפני הצבא, אין טעם לפנטז על זה. אנחנו מנסים לפצות על כך, אבל פיצוי יכול להיות מאכזב. בהחלט יש אבל באובדן של חוויה שהיינו בטוחים שתהיה חלק מהביוגרפיה שלנו, ועכשיו לא תצא לפועל או לא כמו שחשבנו. אבל רוב החוויות בחיים שלנו הן לא הד'ברים הגדולים. החיבוק עם הילד, לטייל בטבע, לעשות אמבטיה, להתפלל - כל אחד ומה שמחיה אותו".

"מה שחשוב הוא האמונה שיהיה טוב", מסכמת בן ארצי. לאמונה יש תפקיד חשוב בתפקוד שלנו, גם אם היא לא מבוססת על המציאות. זה כמו אש שצריך לדאוג שלא תכבה. ואם אתם בדיכאון ולא יכולים לראות את הסוף, נסו להיעזר בחברים או במשפחה שיחזיקו עבורכם את התקווה, ויזכירו לכם שזה ייגמר מתי שהוא".