האם ההסכם עם איחוד האמירויות הוא באמת פריצת דרך היסטורית?

הפיוס עם איחוד האמירויות הוא זמן מוצדק של קורת רוח ושל אופטימיות. ארץ שוחרת לגיטימציה רשאית להתברך ברצונם הטוב של שבעה שייחים. האם זו "פריצת דרך היסטורית"? מי יודע. מי יודע אפילו איך להגדיר פריצת דרך. הסכמי אוסלו כידוע לא עלו יפה, אבל הם פתחו את שערי העולם בפני ישראל, לפחות כל זמן שהיה רושם שהם תקפים. ההסכמים ההם לא היו הסיבה היחידה להתרבות הידידים ומבקשי הקשר, אבל הם היו אחת הסיבות.

פריצת דרך היא עניין יחסי. כאשר ארץ סובלת מבדידות לא-מזהרת, ודלתות נטרקות בפניה על פני יבשות שלמות, היא מסתפקת בפרסי ניחומים קטנים. ישראל נהגה להסתפק במלווי ובסוואזילנד בשנות ה-70, לאחר שגורשה משאר אפריקה. טייוואן הסימפטית נהגה להסתפק באיי שלמה, עד שהסינים סידרו את גירושה אפילו משם.

השאלה אולי אינה עצם ההכרה והנפת הדגלים, אלא מהות היתרון שיצמח מן ההכרה ומן ההנפה. יצחק רבין קיווה ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנימין נתניהו אינו משתעשע בתקוות כאלה. הוא רוצה להגלות את הסכסוך אל שולי התודעה המקומית, האזורית והבין לאומית.

כדי לעמוד על מידת ההיסטוריות של הפיוס עם שבעת השייחים יהיה עלינו לנסות ולהשיב על השאלה האם אפשר לעקוף את שאלת הפיוס עם הפלסטינים.

הנשיא הדהים את העולם

הבעתי כאן את דעתי במרוצת השנים, שאף כי ישראל אינה בת דמותה של דרום אפריקה יש דמיון של דינמיקות בינה למדינת המיעוט הלבן שם. בזה כלול אופי יחסיה עם העולם החיצון. בתחילת שנות ה-70 דרום אפריקה ניסתה להיחלץ מבידודה הבינלאומי ביוזמה נועזת: היא שלחה את משושיה אל ארצות שחורות באפריקה. ראש ממשלתה, ג'ון פוסטר (Vorster), זה שכרת ברית צבאית סודית עם ישראל ב-1976, הדהים את העולם כאשר ביקר בחוף השנהב, ונועד עם שליטה הכול יכול פליקס אופואט-בואניי - זקן נשיאי אפריקה, רב השפעה ורב יוקרה בענייני העולם.

הנה מה שכתב עליו הניו יורק טיימס ב-25 במרץ 1975: "מר פוסטר, העומד עכשיו בשנתו ה-60, שואף להיזכר בהיסטוריה כמנהיג שעשה שלום עם ממשלות שחורות מצפון לארצו, והניח בזה את היסוד לתפקיד דינמי ומתארך של דרום אפריקה - ושל האפריקנרים - בעידן הפוסט-קולוניאלי של היבשת".

פוסטר נשא אז מה שנודע כ"נאום ששת החודשים". תנו לנו חצי שנה, ונפתיע אתכם, הוא הפציר בעולם החיצון. נשיא אפריקאי ידוע, קנת קאונדה של זמביה, מיהר להריע לו: "זה קול ההיגיון, אשר לו ייחלו אפריקה והעולם זה שנים רבות".

גם הארסנל הגרעיני לא עזר

אני חושב את הפרק ההוא לרב-עניין בשביל ישראלים. פוסטר עשה ניסיון אמין, אפילו מרשים, לעקוף את השאלה המרכזית, שאלת הדו-קיום עם עם הארץ; המציאות טפחה על פניו ועל פני עמו. בעיני העולם החיצון, הישגיו הדיפלומטיים לא יכלו לאזן את הנישול, הניצול, ההשפלה ושלילת הזכויות של שחורי דרום אפריקה.

פחות משלוש שנים לאחר "נאום ששת החודשים" התחוללו מהומות הגזע בסווטו, שהאיצו את הרדיקליזציה של השחורים ואת התנערות הדמוקרטיות המערביות מדרום אפריקה.

בתוך חודשים אחדים הוטל עליה אמברגו צבאי בינלאומי (שישראל הייתה אחת המפירות הגדולות ביותר שלו). חרם כלכלי על דרום אפריקה התפשט במערב, וגרף מדינות, ערים ואוניברסיטאות בארה"ב. בדרום אפריקה עצמה, ערי המושב של השחורים היו לאזורי מלחמה.

אגב, פוסטר נפל מן השלטון ארבע שנים אחר כך בגלל פרשת שחיתות מסמרת שיער. הוא נבעט אל הנשיאות הסמלית, אולץ להתפטר גם ממנה, ובילה את שארית ימיו בחוסר רלוונטיות גמורה.

אפילו נשק גרעיני לא עזר לדרום אפריקה. לא עזרו לה ניסיונותיה לכונן מדינות-דמה בשביל השחורים, שלא היו יותר מתרגיל עקר בציור-מפות ומתכסיס שקוף של הנדסה דמוגרפית. לבסוף, האופציה היחידה שנותרה לאפריקנרים הייתה ויתור מלא על מדינת-הלאום שלהם. הם אומנם ויתרו, והפכו להערת שוליים בספרי ההיסטוריה.

ה"לאווים" הפכו ל"הֵנים"

אין טעם להעמיד פנים שאני משוכנע ברלוונטיות של ההקבלה הזו. מי יודע, אולי הפיוס עם האמירויות מאשר את תורת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. אולי באמת אין צורך אלא לקמוץ אגרוף, להתחמש מכף רגל ועד ראש, ולהתאזר בסבלנות.

אולי צריך לעבור את משוכת 90 השנה (כמעט) של ממלכת ירושלים הצלבנית, כדי להוכיח לערבים ולמוסלמים שאין טעם לחכות, כי ההיסטוריה אינה עומדת לטאטא את הציונים כפי שטיאטאה את הצלבנים לפני 800 שנה ויותר. ואו אז, מה זה חשוב מה יקרה לפלסטינים.

ז'בוטינסקי, ליברל צרוף בקנה המידה של זמנו, באמת רצה להציע שוויון אזרחי לערביי הארץ. יורשיו, ובוודאי יורשי-יורשיו, אינם מעלים שוויון כזה על דעתם. אינני יודע אם שיח' מוחמד א-נהיאן מאבו דאבי התעמק בכתבי ז׳בוטינסקי. אבל בזכותו, יד האידאולוגיה של קיר הברזל על העליונה, אולי במידה שלא הייתה זה 53 שנה; אולי במידה שלא הייתה מעולם.

ניצחון מלחמת ששת הימים הניב, במהירות גדולה, את "הלאווים של חרטום". עכשיו חרטום, הפיזית והמטאפורית, שולחת רק "הֵנים". לא תהיה חיטין לצלאח א-דין, אומרת ישראל, ולא תהיה סווטו לג'ון פוסטר. ונוכל לשיר את "עיר שלום", ולהניף דגלי אמירויות קטנים בשורה "מדריכי שייח' אבן עלי / צאצא רוזני ערב / מסתכל בצבא שמיים / ובודק בכוכביו".

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny