העיריות רוצות להוציא את הכלים החד פעמיים מאתרי הטבע, אך הממשלה בולמת את היוזמה

משפחת ט' ממרכז הארץ החליטה לצאת לחופשה בישראל. לפני החזרה לבתי הספר, לאחר הסגר הארוך - שהות בטבע יכולה לעשות טוב לכולם, כך חשבה המשפחה, כמו ישראלים רבים. אך בהנאה פגם מוטיב חוזר שהפך לחלק מהנוף: פסולת פזורה בטבע, והרבה ממנה. בהרי ירושלים התקשתה המשפחה למצוא מקום שבו תוכל לשבת הרחק מהלכלוך, ואילו לאורך נהר הירדן נתקלו בעטיפות מזון, כלים חד פעמיים למכביר, בקבוקי פלסטיק הגודשים את הנהר, וגם בסמלי הקורונה: מסכות חד פעמיות זרוקות בכל פינה.
נהר הירדן הוא אחד האתרים הסובלים כמעט באופן יומיומי מבעיית הפסולת. הוא חולש על פני 240 ק"מ של גדות נחל, רובן הגדול, כ-200 ק"מ, נגישות בהליכה רגלית או ברכב, ובשטחו מצויים אתרי הנופש האטרקטיביים ביותר בישראל לטיולי מים ונחלים.

ההתמודדות עם תחזוקת הנחל נופלת על כתפיה של מועצה אזורית הגליל העליון, עם כ-20 אלף תושבים בלבד, אשר בסמוך אליה עובר חלקו הדרומי של הנחל. ראש המועצה גיורא זלץ שמח לראות את המבקרים, אבל השנה, מכיוון שאין טיסות, כמות המבקרים גדולה ודבר החמיר את משבר הפסולת בנחל. "אנחנו אוספים עכשיו 30 טון אשפה ביום במשך חודשיים, במכלים גדולים שאנחנו מפזרים לאורך הנחלים. הכמות היא יותר מפי 2 משנה רגילה", מסביר זלץ. "בשנה רגילה, 20% מהאשפה של המועצה שלנו היא לא של התושבים אלא של המבקרים. כדי להתמודד עם העומס הנוכחי, אנחנו מחזיקים שישה צוותי ניקיון וחמישה פקחים, לקחנו 12 'מסבירנים' שמסתובבים באזור. אנחנו נערכים לכך שהשנה נצטרך לשלם 6-7 מיליון שקל על האופרציה הזו, לעומת 3 מיליון בשנה רגילה".

לדברי משה שליט, מנהל תחום איכות הסביבה במועצה, הפסולת בשטח לא מסתכמת בשקיות וכלי פלסטיק, אלא גם במקררים, ספות, וריהוט שאנשים מותירים זרוק בשטח. "יש ימים בהם מבקרים בנהר למעלה מ-100 אלף איש, אלפי אוהלים לאורך הקטע המרכזי של הירדן, ויש ימים שבעמק הרגוע שלנו עומדים חצי שעה בפקק. אנשים מגיעים לכאן, אוכלים סנדוויץ' על הנחל, זורקים את העטיפה לידו והולכים הביתה", הוא אומר. "נהר הירדן הוא של כולם, הוא לא של מועצת הגליל העליון. ובסופו של דבר גליל עליון כורעת תחת הנטל, לבד במערכה".

בעקבות הנטל הזה ראש המועצה התבונן בערי המרכז שהתקינו חוקי עזר המגבילים הכנסת כלים חד פעמיים מזהמים לחוף הים שלהן, והחליט לעשות בדיוק את אותו הדבר. הוא פנה למשרד הפנים, והתגאה בכך שבקרוב גם בנהר הירדן ייכנס לתוקפו חוק סביבתי.

אבל זלץ הופתע לגלות שהמדינה מערימה קשיים גם בגזרה הזו; "במקום שיגידו לנו כל הכבוד, משרד המשפטים לא מסכים להעביר את חוק העזר שלנו אם לא נוריד את הסעיף הנוגע לכלים החד פעמיים. הם חושבים שאנחנו לא יכולים למנוע מאנשים להכניס חד פעמי לשטח ציבורי". הסיפור שמספר זלץ נוגע לא רק לנהר הירדן, אלא גם לרשויות אחרות שמחכות לאישור משרד הפנים לתקנות - אילת, הרצליה, ותל אביב. בדיון שנערך החודש בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת, התברר כי הערים ממתינות לאישור משרד הפנים, הממאן להגיע. נציג משרד הפנים הדגיש כי משרדו אינו מתנגד לאישור חוקים אלו, אולם שר הפנים טרם חתם עליהם בשל התנגדות משרד המשפטים.

גורמים המעורים בנושא במשרדי הממשלה, מספרים כי חוקי העזר תקועים משום שמשרד המשפטים סבור שהם לא מידתיים, ולכן לא מפרסם אותם ברשומות. לדבריהם, משרד המשפטים סבור שהשימוש בחד"פ הוא נפוץ ונמצא בקונצנזוס ולכן לא ניתן לאסור על הכנסתו לחופים. במקומם, הם מציעים במקום זה לקבוע בחוקי העזר שעל המתרחצים לפנות את הזבל לאחר השהייה ולהטיל סנקציה בהתאם. הרשויות מנגד טוענות שקשה להן לאכוף חוק שכזה, בניגוד לאיסור הכנסת חד"פ. במשרד הפנים, מצידם, מחכים להכרעה ומעוניינים לקדם את הנושא.

בזמן שראש עיריית אילת מחכה למשרד הפנים - לאחר שההחלטה במועצה שלו התקבלה לפני יותר משנה וחצי, בעיריית הרצליה מספרים על הדרך הארוכה לאישור חוק העזר; לא רק משרד המשפטים מעכב את האישור, אלא שמשרד הפנים פנה למשרד להגנת הסביבה לחוות דעת, והאחרון פנה לעיריית הרצליה ברשימת שאלות ארוכה.
חברת הכנסת חיימוביץ' קבעה פגישה דחופה עם נציגי המשרד המשפטים כדי להסיר את החסמים ולאפשר לרשויות "לקדם את היוזמה המבורכת להוצאת הפלסטיק מהטבע והחופים שלנו". לדבריה, "ישראל טובעת בפסולת ומככבת במקומות הראשונים בעולם בצריכה לנפש של כלים חד פעמיים. הפלסטיק מזהם בשלבי הייצור, השימוש וכפסולת שלא מתכלה לעולם, בעלי החיים מתים ומורעלים ממנו, המערכות האקולוגיות והטבעיות נפגעות. גם ברמה הכלכלית - ענפי התיירות, המסחר והדייג נפגעים מכך, ובסופו של דבר זה עולה בבריאות של כולנו. אנו בוחנים בימים אלו גם מתווי חקיקה מקיפים בנושא הפלסטיק".

עו"ד מירב עבאדי, אדם טבע ודין, מדגישה כי אם משרד המשפטים אכן ייבלום את המהלך של העיריות, ישקול הארגון פניה לבג"צ. לדבריה, "הרשויות המקומיות הן המנהלות את העניינים המוניציפאליים של תושביהן ובסמכותן לחוקק חוקי עזר המתירים ואוסרים פעולות בתחום הרשות. תמוהה התערבותו הבלתי עניינית של משרד המשפטים בחקיקת העזר, חקיקה שעניינה הגנה על האדם והסביבה החופית, לאור היותו של הפלסטיק חומר מזהם. התמיהה מתגברת לאור העובדה שבמרבית חוקי העזר התקפים קיים ממילא איסור על זיהום והשלכת פסולת לרבות האיסור להחזיק בחומר העלול ללכלך או לזהם את שפת הים. כך שהאיסור המפורש על הכנסת כלי פלסטיק לחופים הוא בבחינת יישום והמשך ישיר להוראות תקפות בעניין. ברמה המשפטית, היחיד שיכול לעכב את אישור חוק העזר הוא שר הפנים לאחר שנימק את התנגדותו".

בזמן שהמדינה לא פועלת בנושא ומערימה קשיים על היוזמות של הרשויות המקומיות, אנגליה, טייוואן, האיחוד האירופי, זימבבואה, דרום קוריאה, קנדה ועוד כבר חוקקו חוקים בנושא והגבילו את השימוש בכלים המזהמים. גם בשמורות טבע החלו יוזמות של איסור הכנסת חד"פ. למשל, 23 פארקים לאומיים ברחבי ארצות הברית לא מאפשרים הכנסת כלי פלסטיק ובהם בקבוקים, לרבות הגראנד קניון, שם 30% מכל הפסולת שנאספה - היא בקבוקי שתייה. קניה ותאילנד אסרו הכנסת כלים חד פעמיים לכלל שמורות הטבע, במטרה להגן על בעלי החיים והסביבה, ולמנוע הצטברות של פסולת.

חוק הניקיון לא נאכף כראוי

בזמן שיש מי שמשאיר אחריו פסולת בטבע, חוק הניקיון לא נאכף כראוי, ולא נוצר בסיס הרתעתי משמעותי. מדוח מיוחד שהוכן על ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת לבקשת יו"רית ועדת הפנים והסביבה, מיקי חיימוביץ', עולה כי בשנת 2019 הוטלו 9,483 קנסות אי שמירה על הניקיון (בסכום של 750 שקל), אך שיעורי הגבייה נמוכים: מתוך סכום כולל של יותר מ-2.56 מיליון שקל שהוטלו בשנה החולפת, עד היום, כחצי שנה לפחות אחרי ביצוע העבירה, נגבו קצת יותר מ-209 אלף, כ-8.2%.

 מיקי חיימוביץ', יו"רית ועדת הפנים ואיכות הסביבה / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

גם בקנסות שהוטלו בשליש הראשון של 2019, יותר משנה מביצוע העבירה - שיעורי הגבייה נותרו נמוכים ועומדים על 13% מהקנסות. רק 4.2% מן הקנסות הוטלו על השלכת פסולת במקום רגיש (גן לאומי, שמורת טבע, יער, ים, מקור מים ועוד). אם לא די בכך, מתברר כי עקב קושי בהעברת נתונים ממשרד התחבורה למשרד להגנת הסביבה, קנסות שמקורם בדיווחים של מתנדבים בתוכנית "נאמני ניקיון", לא נגבו כלל (בשנת 2019 מדובר על 21% מהקנסות).

גם אם חוק העזר האוסר להכניס כלים חד פעמיים ייכנס לתוקפו בעתיד, מבחינת זלץ, התנהלות המדינה היא לכל הפחות מאכזבת. "המדינה, במקום לעזור לנו לחוקק חוקי עזר, לתת תקציב ולהתקין תשתיות בסיסיות כך שנוכל גם לפקח כמו שצריך, לא עושה דבר. המועצה האזורית גליל עליון פשוט התנדבה לקחת את זה על עצמה. אין תמיכה של אף משרד. לא חקלאות, לא תיירות, לא פנים, לא הגנת הסביבה. הפניות שלנו נתקלות בדלת סגורה, ולרוב בכלל לא עונים לנו. כל אחד אומר שזה לא אצלו. אנחנו מוצאים פתרונות בעצמנו. אין לנו ברירה".

הטבע, בסופו של דבר, הוא נחלת הכלל, והאחריות על שמירתו אכן צריכה להיות של הכלל. אך זלץ מדגיש גם את היתרון הכלכלי והמיצובי שיכול לצמוח למדינה מהשקעה בנהר הירדן; "המדינה צריכה להבין שיש כאן הזדמנות. יש כאן משהו שאפשר להפוך לאתר תיירותי בינלאומי ברמה מופלאה, עם גדות אקולוגיות ואתרי קמפינג. במקום זה, אנחנו נאבקים ומוציאים את התקציב שלנו כדי לדאוג שלא יהיה לכלוך, שלא יפרצו שריפות ולמנוע אירועי אלימות. חבל. אנחנו יכולים לייצר פה פנינת טבע. רבים על ה-300 מטר בניר דוד, כשלנו יש פה 240 ק"מ ואליהם מוזמן כלל הציבור ברוחב לב. זה נפלא שאנשים מגיעים לכאן ועושים כאן קמפינג, אבל צריך לאפשר לנו לנהל את זה ולפקח את זה, ולנקות - לא רק בתקציב שלנו".

האם הרחבת חוק הפיקדון תתרום לניקיון

בסכר המצוי במורד הירדן נעצר מדי יום לכלוך רב הנסחף עם המים, ועיקרו: בקבוקי משקה של מטיילים, שנפלו מידיהם או נזרקו אל הנחל, ואף בקבוקים הנסחפים מאזור לבנון.

מדי שבועיים עובדי המועצה משנסים מותניים ומחלצים מהמים כמות פסולת בנפח של כ-28 קוב. לפי אדם טבע ודין, המשקל הכולל של משאית המפנה את פסולת הבקבוקים הוא כ-3.5 טון. כך, בשנה מוציאים מהירדן כמות פסולת של כ־80 טון, שווה ערך לכמות הפסולת שעיר של כ-50 אלף תושבים מייצרת ביום.

מלבד פינוי הפסולת, הבקבוקים הרבים מהווים סכנה לבעלי החיים ולמערכות האקולוגיות. הם אינם מתכלים ונותרים מטרד לנצח. אחת הדרכים לפתור את הבעיה, לפי "אדם טבע ודין", היא להחיל את חוק הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים, שכן אלו הם הבקבוקים הנאספים על ידי הציבור, ולא נשארים בשטח, בשל ערכם הכלכלי. אך המשרד להגנת הסביבה התנגד לאורך שנים רבות להרחבת חוק הפיקדון, והנושא נתון כעת להחלטתה של השרה גילה גמליאל.

"הרחבת החוק תעביר את האחריות על הפסולת למי שייצר אותה, מתוך העיקרון של המזהם משלם", אומר עמיעד לפידות, ראש תחום פסולת ורכז קיימות בעמותת אדם טבע ודין. "זו הדרך הבדוקה ביותר בעולם לצמצום פסולת במרחב הציבורי. זה עניין חברתי, סביבתי וכלכלי. עול כבד ירד מכתפי הרשויות שלא ייאלצו להשקיע משאבים בפינוי הבקבוקים. קומץ תושבים של רשות מקומית לא צריכים לממן את המפגע הזה".

תגובת משרד המשפטים: "הנושא מצוי בימים אלה בבחינה בנוגע לשאלה האם בנושא כה עקרוני נדרשת חקיקה ראשית או שמתאים לעגנו בחקיקת עזר".

משמעות הדבר היא שחוקי העזר יבוטלו, וראשי העיר ייאלצו להמתין לחברי הכנסת - שיחליטו האם לקדם חקיקה בתחום או לא. כך או כך, אם אכן יבטל משרד המשפטים את חוקי העזר בנושא, היוזמות פורצות הדרך של העיריות יהפכו לאות מתה. 

 עמיעד לפידות, אדם טבע ודין / צילום: עומר פרידמן

רוצים שמורות נקיות? הוציאו את הפחים החוצה

מעת לעת, נשמעת טענה שלפיה כדי לשמור על הניקיון בטבע, צריכות הרשויות להציב פחים רבים. ואמנם, בשמורות רבות ברחבי העולם, כלל לא מוצבים פחים, והמבקרים נדרשים לקחת עמם החוצה את הפסולת שלהם ולא להותירה בשטח בשום אופן. כך, מטרד האשפה בשטח נמנע, גם לטובת המבקרים עצמם. בארה"ב, החל מ-2011, רשות הפארקים הלאומיים החלה בקידום תוכנית של פארקים ללא אשפה. התוכנית מעודדת את הציבור להשתמש בכלים רב פעמיים ולקחת את האשפה איתם, ובמקביל, פועלת עם הפארקים כדי להוציא משטחם את פחי האשפה.

באמצעות התוכנית, מבקשים הפארקים לייצר שותפות בין המבקרים לטבע, לעודד התנהגות אתית כלפי המקום והסביבה, לשפר את האסתטיות של הפארקים - הנראים יפים יותר ללא פחים, להעלות את רמת הביטחון הפיזי של המטיילים, שכן כך פוחת מספר הצרעות והמזיקים באזור וכן הריחות הרעים. החיסכון הכספי הגדול, כמובן, משמש את הפארקים לטיפול בתחזוקת הפארק, עבור הבאים בשעריו. לפי שירות הפארקים האמריקאי, הפארקים שבהם הוטמעה התוכנית מדווחים על שיעורי הצלחה של כ-95%. כלומר: המבקרים לא משאירים אחריהם פסולת, ואלו המנסים ללכלך את רשות הרבים, נקנסים.