"הקורונה היא האירוע המטלטל ביותר בחיי, יותר מסגירת דב, שנעשתה אחרי ששבתתי רעב"

אישי: בן 67, נשוי, אב לשניים וסב לארבעה, גר באילת
מקצועי: ראש עיריית אילת

אני: יש בי אהבה והיא תנצח.

משפחה: כולה מצנעא. אחיו של סבי, הרב יחיא יצחק הלוי, היה הרב הראשי של יהודי תימן. אבא התחתן בתימן, אשתו נפטרה בלידה עם התינוק בדרך לישראל ובנו הבכור נפטר במהלך המסע.

אמא, שהייתה הדמות המשמעותית בחיי, התחתנה בגיל 14 לבעל אלים בשידוך, ובגיל 15, עם תינוקת, התגרשה וגידלה אותה לבדה. ב-1945 הצטרפה לאחיה הגדול בירושלים וכשאבא, האלמן, שמע על הגרושה שהגיעה לעיר, הוא ביקש את ידה מאחיה. הם התחתנו והולידו שמונה ילדים. אבא עבד במחלקת שפ"ע באיסוף אשפה ואמא הייתה אם בית בבית נוער.

ילדות: בגיל תשע נשלחתי לפנימייה של פוניבז’ בבני ברק כדי שאהיה רב. היה קשה מנשוא להיפרד מאימי ולנסוע בארבעה אוטובוסים ורכבת לבד. קיבלנו חופשה פעם בחודש, ולא תמיד היה לי מספיק כסף להגיע הביתה. מצד אחד קניתי תורה ודעת, ומהשני - היו בדידות, געגוע ומרחק.

בכיתה ח’ הלשינו שצפיתי בסרט ג’יימס בונד, וחזרתי הביתה. למדתי בתיכון חילוני ואט-אט נפרדתי מהדת, הורדתי את הכיפה והפכתי לרקדן של ריקודי עם וריקודים סלוניים. למדתי במסלול טכני מכני באורט, תקלה קשה, כי אין לי חוש טכני וחלמתי לחיות על הבמה. התקבלתי ללהקת "הורה נעורים", אבל לא הייתה לי התעוזה לבוא לשם בגלל הרקע שלי, פספוס גדול.

חינוך: במלחמת יום כיפור נקלעתי למארב של כוח מצרי בתעלה ונשבעתי שאם אצא מזה חי, אעסוק בנתינה וחינוך. למדתי בסמינר במגמה חינוכית-סוציאלית, הפכתי לבכיר בטיפול בבני נוער והדרכתי נוער רחוב.

נעמי: אשתי, אדריכלית, אמנית, ציירת, ודוברת בית החולים יוספטל בפנסיה. הכרנו בלימודים. יש לנו שני ילדים וארבעה נכדים ואנחנו גרים באילת.

קריירה: היה לנו חלום לעבוד בעיירת פיתוח וכשקראו לי לנהל את בית הנוער באילת, החלטנו שנעשה את זה שנתיים, ומאז אנחנו בעיר. מהר מאוד עברתי לנהל את מחלקת הנוער בעירייה, הקמתי וניהלתי את המתנ"ס, וקיבלתי פרסים ואותות הצטיינות. ב-93’ החלטתי שאני רוצה להחזיק את תיק החינוך ונכנסתי עם קבוצה למערכת הפוליטית. לא זכינו, אבל כיהנתי כסגן ראש עיר ומחזיק תיק החינוך, וב-2003 נבחרתי לראש עיר, כשבתווך ניהלתי את שלוחת המכללה למנהל. אני כבר 17 שנים בתפקיד.

קורונה: האירוע הכי מטלטל בחיי, יותר מסגירת שדה דב, שנעשתה אחרי ששבתתי רעב. יצאנו למלחמה בלי להיות מוכנים ועם מסרים מבלבלים. שדה דב היה דוגמה לקבלת החלטות קלוקלת שממשיכה בקורונה, הרי אפשר היה לקבל החלטה בלי לפגוע בתושבי וחולי אילת. מרתיח אותי שהשדה יהיה נטוש עוד שנים.

חטפנו שתי מכות, סופה שגרמה לעיר נזק עצום ומיד קורונה. לקראת פסח החלטתי לסגור את העיר. העובדה שאנחנו עיר ירוקה היא תוצאת ההחלטה ההיא. הסגר הגדול באפריל היה מכה אנושה. הגענו ל-70% אבטלה, ב-30% מהמשפחות שני בני הזוג היו מובטלים. הבנתי שעליי לייצר מקורות הכנסה נוספים על תיירות ואני יוזם הקמת פארק חדשנות.

בגל השני, עד סוף אוגוסט קלטנו כ-100,000 אורחים והפעלנו מערך של מצלמות, כריזה ופיקוח, ומספר החולים היה חד ספרתי. בשבוע האחרון של אוגוסט עלתה רמת התחלואה וזה מדאיג. הייתה התרופפות שאנחנו משלמים עליה עכשיו. תבענו ברבע מיליון שקל מפר בידוד שנפש במלון, וזו רק ההתחלה. עסקים שלא יעמדו בתו הסגול ייסגרו מיידית. פרופ’ גמזו לא אמר לא לבוא לאילת, אלא שמי שחולה שיישאר בבית.

האונס הקבוצתי במלון: זוועה. מכה למדינת ישראל, למערכת החינוך ולסמכות ההורית. זו צלקת תיוגית ואני מקווה שנצלח אותה. נקודת האור היא הקמת החדר האקוטי סוף-סוף.
פטור ממע"מ: רק מישהו שרוצה שיירשם על שמו חיסול אילת, יבטל אותו. צריך להגדיל את ההטבות.

ליכוד: בשיא משבר שדה דב פרשתי מהתנועה. מעולם לא הייתה לי אידיאולוגיה מפלגתית. אני תומך במנהיגים שאני מאמין בהם - בגין, שרון וליפקין שחק. האם אתמוך ברון חולדאי? הוא ראש עיר מצוין וריצתו לראשות הממשלה היפותטית.

סגר: לאחר מאבק נחוש וצודק הצלחנו לשכנע את הגורמים המחליטים לא להטיל סגר לילי או אחר על אילת. באשר לשכונת שחמון, ההחלטה שגויה וגם בה ניאבק.

פנאי: מקדיש כשמונה שעות בשבוע לפעילות גופנית.

תפיסת עתיד: אמשיך לעסוק בעשור הקרוב בעשייה ציבורית וחברתית ברמה המקומית והלאומית.