ד"ר טל בן שחר הוא ד"ר לאושר, והוא לא נולד מאושר

אני: לא אדם רגוע במהותי וכילד הייתה תקופה ששברתי מחבטי סקווש מרוב עצבים. לא נולדתי מאושר, כי כנראה אין לי את הגנטיקה באושר, אבל גם על זה אני עובד, ואני יותר מאושר מלפני 30 שנים, ומקווה שבעוד חמש שנים אהיה מאושר יותר.

משפחה: משפחתה של אמא מסיגט ברומניה. סבא עבד במפעל בגדים, ובארץ במפעל סולוג. סבתא, גם היא מאותה העיר, נשלחה עם משפחתה ברכבת לאושוויץ, שם נרצחו כולם חוץ מאחותה ומשם הן הועברו לברגן בלזן. בסוף המלחמה היא שקלה 26 ק"ג והצליחה להחלים.

כשחזרה לסיגט, סבא יוסי ראה אותה במקרה והתאהב בה. הם התחתנו אחרי שבועיים וב-48' עלו לארץ, הוגלו לקפריסין, שם ילדו את אמא, בתם היחידה, והתיישבו ביד אליהו. כשהייתי בן 16 עלינו יחד לקבר אחותה, שהצילה את חייה במלחמה, והיא אמרה לי: "איזה עולם יפה זה, חבל שצריך לעזוב". לשמוע את המשפט הזה ממי שכל-כך סבלה, התחיל את ההתעסקות שלי בפסיכולוגיה חיובית.

הוריו של אבא הגיעו מאזור אוקראינה. סבא היה עילוי, והיה אמור לצאת ללימודים גבוהים בחו"ל, וממש לפני פרוץ המלחמה ב-1939 הוא הצליח לברוח לארץ. סבתא הגיעה מווינה ב-1934 לת"א, עם תחילתם של גילויי האנטישמיות. ההורים נפגשו במסיבת ריקודים בבני עקיבא, כשאמא למדה מיקרוביולוגיה בבר אילן ואבא הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, התחתנו ועברו לרמת גן.

ילדות: משפחה דתית-לאומית. עד גיל תשע, כשאבא קיבל עבודה בדרום אפריקה ועברנו לשם בעקבותיו, למדתי בבית ספר דתי. גרנו בשכונה עם אנטישמיות עמוקה ולא פעם הלכתי מכות כי קראו לי "יהודי מלוכלך". הסקווש, שהפך למרכז עולמי, הציל אותי ואחרי חמש שנים חזרנו לרמת גן.

למדתי בתיכון בליך ובסיום הלימודים התאמנתי במכבייה. הייתי היחיד בתיכון עם כיפה על הראש, והורדתי אותה לפני הצבא. זכיתי באליפויות הארץ לנוער וכשסיימתי את הבגרות במגמת מחשבים ריאלית, יצאתי לשנתיים לשחק בסבב המקצועני בחו"ל וחזרתי כדי להתגייס כספורטאי מצטיין. אחרי שזכיתי ארבע פעמים באליפויות הארץ, הייתי עסוק במה אעשה כשלא אוכל להיות מקצוען, כי אין משהו אחר שאני אוהב.

במלחמת המפרץ לא ראיתי בית ומגרש במשך כמה חודשים טובים, ושבוע אחרי שחזרתי למגרש נפצעתי בגב ובמפשעה, פציעה חוזרת שגם ניתוח לא יכול היה להחזיר אותי למגרש. כשוויתרתי על הסקווש נכנסתי למשבר קיומי.

אקדמיה: מאמן שהיה לי הציע לי להתקבל להרווארד ולשחק שם סקווש לא מקצועני, שעתיים ביום במקום שש שעות. טסתי לשם ללמוד במגמת מחשבים וזכיתי באליפות המכללות. ואפילו שהכול, לכאורה, היה נפלא, בשנה השנייה נכנסתי לדיכאון, החלטתי לשנות כיוון ועברתי לפילוסופיה ופסיכולוגיה. לאורך הלימודים עידן עופר אימץ אותי, ובכל קיץ נסעתי לעבוד בחברת הספנות שלו בסינגפור. כשסיימתי את התואר, אחרי שנה שבה למדתי חינוך באנגליה, עבדתי אצלו שנתיים כיועץ הארגוני של החברה.

חזרתי לעשות דוקטורט בהרווארד, בתואר שהוא שילוב של מנהל עסקים והתנהגות ארגונית ועבדתי חלקית אצל עידן. המנחה שלי, פיליפ סטון, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, הכניס אותי חזק לתחום כעוזר הוראה שלו, במחקר, ומדי פעם נתתי הרצאות. ב-2004, כשסיימתי את הדוקטורט, הוא היה על סף פנסיה והציע לי להמשיך ללמד את הקורס במקומו. תוך כמה שנים הוא הפך לפופולרי ביותר באוניברסיטה.

תמי: אשתי, בוגרת מגמת אמנות בבצלאל, עוסקת בעיצוב מוצר ועיצוב אמנותי, והיא לימדה בהרווארד. נפגשנו בסוף כיתה ב', כשהיא הייתה ב-א', בטיולית, בדרך לקבלת ספר תורה. היא לא הייתה מעוניינת בי וכשחזרתי מדרום אפריקה הפכנו לחברים, היו לנו פרידות ובסופו של דבר התחתנו. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בניו ג'רזי, שאליה חזרנו אחרי עשר שנים שגרנו ברמת השרון, כי רצינו לתת להם חוויית רילוקיישן.

אושר ואיכות חיים: אושר הוא כמו יופי - אי אפשר להגדיר אותו, אבל יודעים כשהוא שם. ההגדרה שלי לאושר כוללת כמה אלמנטים:

א. רווחה נפשית רוחנית - למצוא משמעות וללכת עם התשוקות, התמקדות ב"כאן ועכשיו". לקבל את העובדה שלא בסדר זה בסדר. חשוב לקבל את הקושי כחלק טבעי מהחיים. על אחת כמה וכמה בתקופה מאתגרת.

ב. רווחה גופנית - ספורט משפיע על הנפש, שהוא סוג של סם בלי תופעות לוואי. בין שאנחנו בהסגר או לא, פעילות גופנית חשובה, לפחות שלוש פעמים בשבוע. זה יכול להיות הליכה בחוץ או הליכה במקום, הרמת משקולות או הרמת בקבוקי מים. ההשפעה של ספורט על הנפש היא לא פחות משמעותית מאשר על הגוף. בנוסף, שמירה על תזונה.

ג. רווחה אינטלקטואלית - סקרנות, ולמידה.

ד. רווחה בינאישית - אינטראקציה עם בני משפחה, חברים וקולגות. לבלות זמן איכות עם אנשים שאנחנו אוהבים ואוהבים אותנו. אם אפשר פנים מול פנים, מה טוב. אם לא, אז אפשר להקדיש זמן בטלפון או בווידיאו - להתחבר ולדבר באמת .

ה. רווחה רגשית - יכולת להתמודד עם רגשות כואבים ולטפח רגשות חיוביים. באופן קבוע, להתנתק מהשלילי ולהתחבר לעצמינו. לא חייבים להיות מחוברים לחדשות כל הזמן. אפשר לראות קומדיה, לקרוא ספר טוב, להקשיב למוזיקה או לעשות כל דבר אחר שיטעין את המצברים .

ו. ליצור הרגלים - ריטואלים - בריאים. קל מאוד בימים אלה ליפול לחוסר מעש ולאות. כדי שזה לא יקרה, אנחנו צריכים שהפעילויות החיוביות יהיו קבועות - לעשות גם כשלא הכי בא לנו. כל אלה מגובים במחקרים מדעיים. ההבדל בין עצב לדיכאון זה שדיכאון הוא עצב בלי תקווה. לכן חשוב להזכיר לעצמינו שגם זה יעבור !

האקדמיה ללימודי אושר: חוץ מללמד באוניברסיטת קולומביה, אני עסוק באוניברסיטה מקוונת ללימודי אושר, שהקמתי עם יובל קוץ. יש לנו סט הרצאות מוקלטות, ופעם בשבועיים סשן חי לאלפי סטודנטים במעל 60 מדינות. אנחנו מפעילים גם תוכנית לבתי ספר, מכיתה א' עד י"ב, ובינואר נתחיל ללמד תואר שני, שנמצא בתהליכי אישור של המל"ג האמריקאי. בארץ יש לנו את "מיטיב" עם תוכנית דומה לילדים ונוער.

ספורט: יוגה, פינג פונג, כדורסל עם הבנים וריקוד עם הבת.

תפיסת עתיד: אני מתמקד באקדמיה שלנו ורואה אותה צומחת לאוניברסיטה לכל דבר ומקווה שהאושר יהפוך לחוג בכל אוניברסיטה בעולם.

אישי: בן 49, נשוי ואב לשלושה, גר בניו ג'רזי
תפקיד: מייסד האקדמיה ללימודי אושר