אין כל קשר בין האיסור על הפגנות לבין הקורונה

קשה להשתחרר מהרושם שקיים חלק נרחב בציבור הישראלי שתומך דווקא בביטול ההפגנות בעת הזו. זו שעה של משבר בריאותי חמור, כך הטענה, ולצורך ההתמודדות עם אותו משבר נכון יהיה לבטל כל התקהלות המונית המונעת את ההתגברות על וירוס הקורונה. על פניו, דרישה זו נשמעת נכונה; אולם לאמיתו של דבר, אין שגויה (ואף מסוכנת) ממנה.

בבסיס הדרישה עומדים שני נימוקים שונים. הראשון, הוא הנימוק הבריאותי. התקהלויות מביאות להדבקה, מכאן שההפגנות בהן לא מקפידים על "ריחוק חברתי" מונעות את ההתגברות על משבר הקורונה. נימוק זה, הגם שהגיוני בצידו, איננו נתמך בנתונים. לא הממשלה; ולא הגורמים המקצועיים הציגו לציבור נתונים אמפיריים התומכים בכך (אילו היו - היו מוצגים). מעבר לכך, דווקא העובדה שהפגנות נערכות במרחב הפתוח הוצג כגורם שממתן הדבקות בהפגנות. למעשה, גם אם מקבלים את העובדה שתתכן הדבקה בהפגנות - עדיין אין המשמעות מובילה למסקנה שיש לאסור אותן. ישנם אמצעים נוספים - מידתיים יותר - שיוכלו להפחית את סכנת ההידבקות. למשל, אכיפה של חובת עטיית מסכות או אכיפה של "ריחוק חברתי", ולא סגירה במכלאות שמבצעת משטרת ישראל באותן הפגנות; אפשרות הגיונית נגזרת יכולה הייתה להיות האפשרות של "הפגנה רכובה" - קרי, של הפגנה ברכבים, שיכולה הייתה לאזן בין חשיבות ההפגנות לבין הדרישה לריחוק חברתי. העובדה שהצעה זו כלל לא נדונה היא נורת אזהרה אדומה בוהקת שהמניע מאחורי האיסור על הפגנות אינו כלל בריאותי.

עניין זה מוביל לנימוק השני, שאיננו אמפירי אלא עקרוני. זהו נימוק "הסולידריות החברתית". ביסודו הטענה - כמו שדורשים לסגור את הפעילות המשקית בכללותה, וכמו שדורשים להימנע מהתקהלויות בתפילות, הסולידריות החברתית מחייבת ש"כולנו נהיה בסירה אחת". זהו זמן של מצוקה לאומית - ועל כולנו יחד - "לשלם את המחיר".

קשה להתעלם מהרומנטיות של טענה זו, שמזכירה לנו ימים אבודים של אחדות לאומית. קשה להתעלם מכך אפילו כאשר נזכרים כיצד היא באה לאוויר העולם - במשא ומתן פוליטי שבו ניסו לשכנע את המפלגות החרדיות להסכים לדרישת האיסור על ההתקהלויות בתפילות בכך שיאסרו גם התקהלויות בהפגנות. השר ליצמן אף התפטר בעקבות כך. וגם אם שוכחים כנגד מי וכנגד מה מתקיימות היום ההפגנות. אולם גם טענה זו שגויה עד היסוד.

הפגנה חייבת להיות ציבורית

בואו נקבל את ההנחה שחופש הדת והפולחן וחופש הביטוי והמחאה הן זכויות שוות - "אופקיות" בעגה המשפטית. בואו נסכים שהתפילות וההפגנות הן חשובות באותה מידה. האחת מייצגת את היסוד היהודי של מדינת ישראל; האחרת את יסודה הדמוקרטי. עדיין - יש ביניהן הבדל אחד יסודי ומהותי בכל הקשור באופן מיוחד ל"התקהלויות".

תפילה כידוע יכולה להיעשות באופן אישי ופרטי, היא מתקיימת בין אדם למקום. אפשר להתפלל גם בבית, גם אם בציבור עדיף. אולם, הפגנה היא אירוע ציבורי בהגדרתו. אין סוג כזה של הפגנה "פרטית". היא לא מתקיימת בבית פנימה - כל מהותה היא לעורר שיח. הפגנה שמתרחשת הרחק מעין הציבור איננה אלא "עץ הנופל ביער" - ואם איש לא שמע, האם כלל נפל?

במילים אחרות, לעניין "ההתקהלות" - התפילה שונה מן ההפגנה; קיים ביניהן הבדל רלוונטי, שמאפשר את האיסור על התפילות בימים אלו; אבל אינו יכול להצדיק איסור על הפגנות. האיסור להתקהל מביא לפגיעה מסוימת בזכות התפילה; אבל הוא הורג לחלוטין את החופש להפגין.

עד כאן מדוע השוואת האיסור בין תפילות להפגנות הוא שגוי, אך מדוע הוא מסוכן?

הוא מסוכן מסיבה הפשוטה - משום שביום שבו נקבל על עצמנו את האיסור על ההפגנה, ולו רק כרעיון תיאורטי, ולו רק לתקופה מוגבלת ומסוימת; ביום שבו נסכים לרעיון שהממשלה או הכנסת יכולה למנוע מאיתנו - העם, הציבור; מימין ומשמאל; דתיים וחילוניים; יהודים וערבים - להביע את זעקתנו אל מול מחדלי הממשלה או את הביקורת שיש לנו כלפיה - ישראל כבר איננה דמוקרטיה. ואם על כך לא שווה להפגין - אז מה עוד נותר? 

הכותב הוא ראש האגף הכלכלי בתנועה לאיכות השלטון