שימוש מופרז בכוח השלטוני מוביל לתוצאות בעייתיות

יום רביעי, 27 במאי, יום לפני ערב חג השבועות. עבורנו במוסדות האקדמיים זה היה תאריך יעד: לצאת לחג כשהסגל והסטודנטים יודעים כיצד תיראה עונת הבחינות המתקרבת. עוד לא הספקנו להתרגל למציאות של הוראה בזום, וכבר היה עלינו להבין כיצד ננהל בחינות מרחוק, על היבטיהן הטכניים והמהותיים. בבית הספר למשפטים במכללת ספיר, גמרנו בעבודה מאומצת לגבש את נוהל הבחינות המותאם לנסיבות והפצנו אותו למרצים ולסטודנטים. בערבו של יום רביעי שלחתי הודעה לסגל שבה הודיתי לכולם על המאמצים הכבירים, והבטחתי לשמור על שקט במייל ובקבוצות הווטסאפ עד יום ראשון, אחרי החג.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לפתע, בחמישי בצהרים הוצפנו, בעלי התפקידים הניהוליים באקדמיה, בעשרות שאלות ממרצים וסטודנטים מבולבלים בעקבות כותרות המבשרות שהממשלה הודיעה שאחרי חג השבועות האקדמיה חוזרת ללמד וללמוד בקמפוסים. אלא שהממשלה הודיעה זאת לעיתונות, לא לראשי האוניברסיטאות או המכללות, מבלי להתייעץ או לבדוק את היתכנות הרעיון לאור מגבלות התו הסגול.

וכך, שעות ספורות אחרי שהבטחנו שקט בקווים, הפרנו את הבטחתנו לצוותים המותשים ולמשפחות שלנו, וחזרנו לעבוד. התארגנו במהירות לשיחות ועידה בתוך המכללה, והחלפנו מידע והערכות עם עמיתים ממוסדות אחרים. ממש לפני כניסת החג התגבשה ההחלטה, והמוסדות האקדמיים הודיעו שהלימודים יימשכו במתכונת של למידה מרחוק עד סוף הסמסטר. הבנו שאין היתכנות מעשית לחזרה לקמפוס תחת הכללים המגבילים את מספר הסטודנטים בכיתה, כשהתחבורה הציבורית לא סדירה, וכשהרבה סטודנטים מצויים בקבוצות סיכון, הם או קרוביהם.

ארבעה חודשים עברו משבועות ועד סוכות, והתמונה ברורה. מודל הכוח שמפעילה הממשלה הוא של כוח ישיר וגולמי, המנחית הוראות וצווים באופן אנכי, תוך שהוא מסתמך על אכיפה וענישה, ולא על דיאלוג ואמון. אולי מבלי להתכוון, דפוס שליטה זה עובד באופן שמנכיח את הכוח כדי שנמעניו יפנימו את עוצמתו, על השרירותיות שלו. זהו כוח שלא מתמקד בקידום הטוב הכללי, אלא בהמחשת יכולתו הפורמלית לצוות מלמעלה. עוצמתו של כוח זה מודגשת ביתר שאת בגלל אופיו הגחמתי. הנחיות שמשתנות ללא הרף, לעתים תוך שעות, באופן שמקשה על מסעדנים לנהל את המלאי, ועל הורים לנהל את מחויבויותיהם בעבודה ולהגן על יציבותם הרגשית של ילדיהם. זהו כוח שמסרב, למרות ביקורות חוזרת ונשנות, להתייעץ, ללמוד מהשטח, לבנות אמון.

אבל לצורה הזו של כוח יש תוצאות לא מכוונות, הפוכות בתכלית מכוונת בעליו. השיא הודגם בסוף השבוע, כשהתחוור האפקט ההפוך של האיסור להפגין מעל קילומטר מהבית, איסור שהוליד מאות מוקדי הפגנה ברחבי הארץ. באופן פרדוקסלי, במקום להחליש את האזרחים ולהדגיש באמצעות ההגבלות את היותם נתונים לשליטה, לפיקוח ולענישה, אזרחי ישראל התחזקו. אינספור דיווחים על קשרים חדשים בין אנשים שלא הכירו זה את זה, שימשיכו לפעול בייחד גם אחרי שייגמרו ההפגנות, כי לפתע לשכנים שהיו עד כה אנונימיים, יש פנים ושמות, ויש קבוצת קשר. כך קרה גם באקדמיה בערב שבועות. צורות חדשות של תקשורת ושל התארגנות צצו ביצירתיות ובתושייה. רשתות קשרים שהיו רופפות התחזקו, ורשתות חדשות נוצרו. מעולם בעבר לא תקשרנו כך באקדמיה. נוכח הצורך להתמודד עם גזירות שרירותיות המונחתות מלמעלה, תיקשרנו באופן חדש ומהיר, פחות פורמלי, חוצה מוסדות אקדמיים ותחומי דעת.

הלקח פשוט, ומפליא שממשלת ישראל לא מבינה אותו כבר חודשים ארוכים. אי אפשר להכווין התנהגות על ידי שימוש בכוח גולמי, המבוסס על סמכות בלבד, גם אם זו סמכות להעניש במעצרים ובקנסות. כדי שיעבוד, על הכוח להיתפס כלגיטימי. אזרחי ישראל מזהים זאת, ומגיבים בהתאם. 

הכותבת היא חוקרת משפט