הניסיון להבין את ההווה באמצעות העבר אינו תרגיל אקדמי. לא כאשר שיטת שלטון קיימת זה 230 שנה, ללא הפסקה, אפילו ללא הפוגה קטנה; כאשר היא חוזרת ובוחרת נשיא אחת לארבע שנים יהיו הנסיבות אשר יהיו (אפילו כאשר הדי ארטילריה של צבא מורד נשמעו בעיר בירתה; אפילו כאשר מיליונים מאזרחיה לחמו באיים נידחים באוקיאנוס השקט ובשדות הקטל של אירופה); כאשר דפוסי המשטר הדו-מפלגתי שלה עומדים ללא שינוי זה 164 שנה; כאשר תקדימים ותובנות מן העבר, לפעמים העבר הרחוק, אופפים את התהליך הפוליטי. העבר מזין את ההווה, אם באמצעות אסוציאציות, אם באמצעות לקחים, אם באמצעות קריצות או אזהרות.
אז לפני שנציע לכם ללמוד בעל פה את שמותיהם של כל נשיאי ארה"ב (הנה אני מדקלם אותם...), הבה נקפוץ לביקור אצל ארבעה מהם, כדי להתבשם בניסיונם ולתהות אם כל מה שדומה עומד להסתיים באותו האופן.
המועמדים להפסיד מצדיעים לך
נתחיל ב-1948. זו אגב השנה שבה הרבה טוענים לכהונה בכירה אוהבים להתחיל, אם הסקרים נוטים לרעתם. אפילו אהוד ברק דיבר עליה בתחילת 2001, כאשר הסקרים חזו לו תבוסה ניצחת מידי אריאל שרון (הם דייקו).
בשנה ההיא התמודד הנשיא הלא-נבחר הארי טרומן על תקופת כהונה שניה. הוא היה סגנו של פרנקלין רוזוולט במשך חודשיים, ב-1945, כאשר רוזוולט מת פתאום. או בעצם לא כל כך פתאום, רק שאיש לא ידע, כולל טרומן, עד כמה אנושה מחלתו. היסטוריונים מסכימים כיום, שטרומן היה נשיא גדול, ואפשר להגיד עליו שהוא הציל את הדמוקרטיה המערבית מידי הקומוניזם הסובייטי (וגם היה הראשון שהכיר בישראל). אבל הוא היה לא פופולרי מאוד: משבר כלכלי, סכסוכי עבודה ועייפות החומר. הדמוקרטים היו בשלטון זה 16 שנה.
סיכוייו לחזור ולהיבחר ב-1948 נחשבו מבוטלים. כה מבוטלים, עד שסוקרי דעת הקהל כיבו את האור והלכו הביתה חודש לפני ההצבעה. בעיתונים היה אפשר למצוא דיווחים עניינים על "הנשיא המיועד תומס דיואי". דיואי, המועמד הרפובליקאי, שהיה מושל ניו יורק, לא טרח לנהל מסע בחירות.
טרומן טרח גם טרח. הוא קבע תקדים, שיורשיו מחקים עד עצם היום הזה: הוא עלה על רכבת, וחרש חלקים של אמריקה. הוא עצר בכל תחנה, ונשא נאומים בגרון ניחר באוזני קהל שהצטופף לצד הרציף. עיתונאים שמו לב, שיותר ויותר אנשים מתקבצים ברציף להאזין לו. הוא תקף ללא רחם את האליטות של החוף המזרחי, והבטיח להיות הנשיא של "האדם הפשוט" (מונח שרוזוולט טבע).
במוצאי יום הבחירות טרומן אכל כריך גבינה, והקדים לעלות על יצועו. גם עורכי ה'שיקגו טריביון' רב ההשפעה הקדימו לעלות על יצועם. לפני שעלו, הם מרחו כותרת ענקית לרוחב העמוד הראשון, "דיואי מביס את טרומן". ב-4 לפנות בוקר, עוזרי הנשיא העירוהו, כדי להודיע לו שהוא ניצח. גליון ה'שיקגו טריביון' הפך לאחד העמודים הראשונים המפורסמים (והנלעגים) ביותר בהיסטוריה. טרומן הצטלם בחיוך רחב כשהוא מניף אותו לעומת המצלמות. המעמד ההוא הונצח לימים על בול דואר של ארה"ב.
טרומן הפך למלאך הפטרון של כל הפוליטיקאים, הלהוטים להתכחש לסקרים. קשה לחשוב על בחירות שבהן נשיא מכהן היה להוט להתכחש להם יותר מדונלד טראמפ. השבוע בלבד ראינו שני סקרים חשובים ונחשבים, המעמידים את פיגורו של טראמפ לעומת ג'ו ביידן על 14 עד 16 אחוז. את יציאתו מסוויטת הקורונה בבית החולים הצבאי וולטר ריד, הוא ציין בציוץ, שהאשים את ה'פייק ניוז' בפירסום של "פייק-סקרים".
היכולה 1948 לחזור? אולי, אבל בוודאי לא באותו האופן. הציפייה לתבוסת טרומן היתה מיוסדת על צירוף של חדשות ישנות ושל אינטואיציה, ולא הועמדה במבחן הסקרים בשבועות האחרונים של המערכה. הפעם הסקרים נפלטים לפעמים פעמיים או שלוש ביום. נשיא, שיצליח להיחלץ מפיגור כה גדול 25 יום לפני הבחירות, יהיה רשאי לטעון לא רק למנדט פוליטי, אלא למנדט אלוהי.
האנושות על "צלב של זהב"
פופוליזם ויראת שמיים אפיינו את הבחירות המשונות של 1896. מאז מלחמת האזרחים, 30 שנה קודם, הרפובליקאים היו מפלגת השלטון הטבעית של אמריקה. המועמד הדמוקרטי היה מלכתחילה מעוט סיכוי. הוא היה צעיר המתמודדים בהיסטוריה של ארה"ב: בן 36, רק שנה אחת מעל המינימום הנדרש בחוקה. שמו היה ויליאם ג'נינגז בריאן. שנים רבות אחר כך הוא נודע לעולם החיצון כעד העיקרי ב"משפט הקופים", שבו נשפט מורה בבית ספר על העזתו ללמד את תורת האבולוציה. בריאן ירא-השמיים העיד נגד הקופים.
ב-1896, בריאן ניהל מסע צלב לכל דבר נגד האליטות. הימים היו ימי משבר כלכלי חמור ודיפלאציה. הוא העמיד במרכז מערכת הבחירות שלו את ההבטחה לנתק את הדולר מתקן הזהב, כדי שיהיה אפשר להכניס דולרים רבים חדשים למחזור. "לא תצלבו את המין האנושי על צלב של זהב", קרא בריאן באולם הוועידה בשיקגו, בחום עצום (הרבה לפני שהומצא מיזוג האוויר), בלי מיקרופון (שעדיין לא פותח).
בריאן היה בעצם המועמד הראשון לנשיאות שניהל מערכת בחירות אישית אינטנסיבית. עד זמנו, מועמדים לא נהגו לנסוע, או לשאת נאומים על פני כל אמריקה. ב-1896 עצמה, המועמד הרפובליקאי ויליאם מקינלי ניהל את מלוא מסע הבחירות שלו מן המרפסת של ביתו בעיר קנטון, במדינת אוהיו. משלחות היו מגיעות אליו להביע תמיכה, אבל הוא לא הוציא את חוטמו מחוץ לאוהיו, שהוא היה אז המושל שלה. הוא ניצח בקלות, ופתח עידן ארוך של בכורה רפובליקאית.
הקונפדרציה - ו"צבא טראמפ"
שתי בחירות נוספות הראויות להיזכר הן אלה של 1860 ושל 1876. זו של 1860 הניבה את הטראומה הלאומית הגדולה ביותר בתולדות אמריקה. מדינות הדרום סירבו לקבל את תוצאותיה, פרשו מארצות הברית, והקימו את "ארצות הקונפדרציה". חמישה חודשים לאחר הבחירות התחילה מלחמת האזרחים, שארכה חמש שנים, קרעה את אמריקה לגזרים, עלתה בחיי 700 אלף חיילים, וצלקותיה לא הגלידו עד עצם היום הזה.
הנשיא אברהם לינקולן. הדרום פרש / צילום: ויקמדיה
האסוציאציות עם 1860 מפחידות למדי, בייחוד הימנעותו המופגנת של הנשיא טראמפ מלהתחייב שיקבל את תוצאות הבחירות, וקריאתו לתומכיו להתגייס ל"צבא טראמפ" כדי לפעול נגד "זיוף גדול". השבוע התפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס", שקרא לארה"ב לבקש את עזרת האו"ם בהשגחה על כשרות הבחירות שלה. הגיעו נא בנפשכם.
הבחירות של 1876 היו המסובכות ביותר והשנויות במחלוקת ביותר. המפסיד, סמיואל טילדן, דמוקרט, זכה ברוב מוחלט של הקולות; אבל עסקה מפולפלת, שבועות רבים לאחר ההצבעה, העניקה למועמד הרפובליקאי ניצחון זעיר, בהפרש של קול אחד, בחבר האלקטורים. בזמן המתוח להפליא בין ההצבעה לבין ההכרעה התעורר חשש מפני אלימות, שחייב את הנשיא היוצא לעבות את כוחות הצבא בוושינגטון.
1876 שולחת רמזים על מה שעלול לקרות אם הבחירות האלה יסתיימו בלי הכרעה ברורה, או שאחד הצדדים ידחה את ההכרעה. מנסחי החוקה של 1787 חזו אפשרות כזאת, וקבעו כי אז הבחירה תימסר לידי בית הנבחרים. אבל הם יצרו מכניזם משונה, שבו נדרש רוב לא של הצירים הנוכחים אלא של המדינות המיוצגות. לקליפורניה, עם 53 מושבים בבית הנבחרים, יהיה אותו משקל שיש לווייאומינג, עם מושב אחד ויחיד. ענן של חוסר לגיטימיות יעיב אז על המערכת הפוליטית.
הנשיא רתפורד הייז. קומבינה פוליטית / צילום: ויקמדיה
מצננים אחד את השני
החוקה האמריקאית נוצרה בצלמם של אנשים מתונים. הם לא רצו מלך או דיקטטור; והם יצאו מגדרם לפתח מערכת של ריסון ואיזון.
מסופר כי בשנה הראשונה של נשיאותו, ג'ורג' וושינגטון הסב לארוחת בוקר עם תומס ג'פרסון, מזכיר המדינה הראשון של ארה"ב ומנסח הכרזת העצמאות שלה. ג'פרסון תהה מדוע וושינגטון נתן את ידו להקמת קונגרס עם שני בתים, סנאט ובית נבחרים. הנוסחה הזו עמדה לסבך אולי ללא תקנה כל תהליך חקיקה, מפני שהיא העניקה לכל אחד משני הבתים את היכולת להטיל וטו על חקיקה מן הבית השני.
"מדוע אתה יוצק את התה שלך אל הצלוחית?", שאל וושינגטון. "כדי לצנן אותו", השיב ג'פרסון. "כיוצא בזה אנחנו יוצקים את חוקי בית הנבחרים אל הצלוחית של הסנאט כדי לצנן אותם", התריס וושינגטון.
אמריקה כנראה היתה יוצאת נשכרת מחוכמה צרופה כזאת בימים האלה, כאשר עכבות נעלמות, יצרים מתלהטים, וקיטוב הוא הוראת השעה.
מי יצנן את גבורות אמריקה? מי יודע.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
