"לא ידעתי מה לעשות: אין לי בית, אין לי עבודה, אין לי לאן ללכת"

כששירון אלטר השתחררה מהצבא, מה שעניין אותה היה להיות מורת דרך. "אפילו עשיתי קורס בתחום, וזה יותר קשה ממה שחושבים", היא מספרת, אבל כנראה שזה לא היה הייעוד שלה. היא נרשמה לסמינר הקיבוצים, והחלה לימודים שהיו אמורים להכשיר אותה כגננת, אבל עזבה באמצע. גם זה עדיין לא היה מדויק בשבילה. ואז, בגיל 25, היא פתחה משפחתון - עוד לפני שהייתה בעצמה אימא. "למדתי התפתחות תינוקות וכישורי שינה, ניהלתי את המשפחתון, וב-2018 החלטתי לעשות קפיצה, ולפתוח סטודיו בבית.

"קראתי לזה 'מועדון האימהות והתינוקות בסלון של שירון', והמטרה הייתה פגישות שבועיות שבהן לוקחים תקופה מאתגרת והופכים אותה למשהו יותר נעים. יצרתי שיתופי פעולה עם נותנות שירות, כדי לתת לאימהות כל מה שצריך בחופשת לידה - הטבות לקוסמטיקאית, למסז'יסטית ולמאמנת כושר.

"חוץ מזה ניהלתי קבוצות של 'גן עם אימא', לגילאי 8-9 חודשים ומעלה, שבהן יש ליווי התפתחותי של 3 שעות, הפעלה מוזיקלית וגם ארוחות בוקר. חלק מהפעילויות עם האימהות, וחלק בלי. כשאני חושבת על התקופה הזו אני מתמלאת בגאווה, היה לי חלום והגשמתי אותו. אבל לפעמים אני מתמלאת בעצב, כי כבר אין את זה. זה התחיל לרוץ ולתפוס תאוצה, ואז נעצר.

"אני אם חד הורית לילד בן 7. לפני הקורונה גרתי בדירת 3 חדרים גדולה בלב העיר. נאלצתי לעבור לדירת שני חדרים בכרם התימנים - אני ישנה בסלון עכשיו - ומכרתי את כל הציוד".

איך התמודדת עם הצורך להתפרנס?
"מילת המפתח בתקופה הזו היא גמישות. לקחתי הרבה אוויר, ויצרתי שירות חדש שבו אני באה לאימהות הביתה. זה שירות פרימיום של אחת על אחת, שבו אני עושה הדרכת התפתחות, ייעוץ שינה ובניית סדר יום עם גירויים מתאימים. פיתחתי גם שיטת טיפול במגע ייחודית לאימהות. הרי באיזשהו שלב המכל שלהן מתרוקן, ומישהו צריך לדאוג להן.

"אני מניחה עליהן 10 ק"ג של משקולות לאט לאט, וזה נותן תחושה ש'אני בסדר, הכול בסדר. זה מה שיש עכשיו, ואני מקבלת אותי'. כשאני מרימה את המשקולות זה יוצר תחושה של התרחבות. אני מעבירה אותן תהליך של הפעמה, בשיטת 'עוצמת הרכות', זה נענוע בקצב פעימות לב עובר, וזה משחרר טראומות ומרגיע. לזה אני מוסיפה פעמונים טיבטיים על הגוף, ומהדהדת אותם. כל הטכניקות יחד מביאות אותך להרגיש את הנימים הכי עדינים בגוף. המון אימהות יוצאות מהטיפול הזה ומתחילות לבכות בכי משחרר. הן מגיעות לפורקן רגשות".

ואז הגיע הסגר השני.
"ובגללו אני לא יכולה להגיע לבתים של אנשים. אז עכשיו אני מתפרנסת מבייביסיטר לתינוק אחד. הלכתי שמונה צעדים אחורה, למה שהתפרנסתי ממנו אחרי הצבא. אני גם עושה שיחות ייעוץ והדרכות בזום ללא תשלום, וזה נותן גם לי כוח. כשהורים מספרים לי איזה שינוי קרה בזכות חצי שעה שיחת טלפון איתי, אני מרגישה שאני לא חסרת ערך, שאני מביאה משמעות לעולם".

מה קיבלת מהמדינה?
"בסגר הראשון לא קיבלתי כלום כי הסתכלו על 2018. גם לא הייתה לי עבודה, וגם בעלות הדירה הודיעו לי שהן מפנות אותי, ושאני חייבת להכניס אנשים כדי להראות את הדירה. באמצע הקורונה! הייתי באבל, היה לי ממש לא קל. אפשר להגיד שנפלתי, היו לי שישה ימים שלא ידעתי מה לעשות: אין לי בית, אין לי עבודה, אין לי לאן ללכת. לא ידעתי איך אני אצא מזה. פניתי למלווה עסקי עופר מכמל שבמהלך הסגר נתן שירות חינם לבעלי עסקים, והוא מאוד עזר לי להתפקס.

"לפני כמה ימים קיבלתי סכום מהמדינה, כי בסגר הזה כן מסתכלים על מה שעשו העצמאים ב-2019. אבל אפילו שאני גרה בדירה שזולה ב-2,000 שקל מהדירה הקודמת, עדיין אין לי לסיים את החודש. אני אוכלת מהשומנים, ממה ששמתי בצד, ועוד רגע נגמר.

"אם יש משהו שמחזיק אותי זו האופטימיות שלי. אני יודעת שלא משנה מה קורה בחוץ, מה שמשנה זה מה שקורה בפנים. אני מוצאת את הדרך לפעול, ולא מאבדת תקווה. למשל, אמרתי לבעל הדירה שקשה לי לשלם, אז הוא ביקש שאעזור לו להשכיר דירה בבניין, ובתמורה נתן לי הנחה.

"אין לי את הפריבילגיה להיכנס לייאוש. אני נלחמת, ולא קל לי, אבל אני יודעת להסתדר. בגיל 15 רציתי משהו, ואבא שלי אמר לי 'אין לנו כסף לזה', אז יצאתי לעבוד. מאז אני עובדת. תמיד מצאתי את הדרך שלי בעולם".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il