רילוקיישן | פיצ'ר

קיבוץ לסבוס, יוון: כך הפך האי היווני למקום המגורים החדש של מאות ישראלים

ערן עשה עצירת תדלוק בדרך לבוקרשט והתאהב • בני הגיע במקרה עם היאכטה, והיום בונה וילה בשיפוע ההר • יריב חזר ארצה רק בשבוע שעבר, אבל כבר החליט לקחת את בת הזוג והכלב ולעבור מיד כשיתאפשר • בשנה האחרונה, מאות ישראלים משתקעים בלסבוס: "הפסקתי לקרוא לזה חופשה"

לסבוס, יוון / צילום: ערן טירר
לסבוס, יוון / צילום: ערן טירר

יזם ההייטק ערן טירר הגיע ללסבוס במקרה. איפשהו בדרך מחיפה לבוקרשט מחוג הדלק של המטוס החד-מנועי שלו התחיל לזייף, והוא נאלץ לעשות נחיתת תדלוק ברודוס. משם הצפין על קו החוף היווני עד לאי לסבוס - ונשאר. זה היה לפני 10 שנים. היום יש לו, יחד עם שותף, קרקעות ל-80 בתים באי, והוא מחלק את חייו בין ציריך ליוון. "כשהגעתי אפשר היה לספור את הישראלים על יד אחת של חייל בהנדסה קרבית", הוא צוחק, "היום יש פה מאות".

סיפורו של טירר הוא רק דוגמה אחת לסיפורם של מאות הישראלים של לסבוס. טירר עצמו מכר ב-2016 את הסטארט-אפ שהקים, איזי סורס (EZSource) לחברת IBM, מה שאפשר לו להגשים כל חלום. "יכולתי לבנות פה בית כבר מזמן, הבעיה היתה שהיה לי אז רק מטוס חד מנועי, שזה אומר בלבול מוח בגלל שצריך לתדלק ברודוס. זה היה עונש. ב-2016 מכרתי את החברה שלי ואז יכולתי לקנות מטוס קצת יותר גדול. בית בלסבוס היה אחד הדברים הראשונים שעשיתי".

למה דווקא לסבוס?
טירר: "גדלתי בגבעתיים, בקומה שלישית בלי מעלית בדירה של 48 מ"ר. זה היה דור אחר. אמא שלי היתה קצינה במוסד ואבא שלי יזם. בשבילנו, חופש היה לנסוע לאלי אביבי באכזיב, או להיזרק בנואיבה. ב-2010 כשהגעתי ללסבוס, התאהבתי. זה הזכיר לי את אכזיב. קצת גלילי אבל יותר ירוק".

ערן טירר / צילום: ערן טירר
 ערן טירר / צילום: ערן טירר

קצת כמו קיבוץ

הישראלים בלסבוס, מספר טירר, הם לא רק הייטקיסטים אחרי אקזיט. "זה קצת כמו קיבוץ", הוא מסביר. "החיסרון הוא שכל אחד בתחת של השני. מצד שני, אם מישהו בצרה כולם עוזרים לו. הבחור שהקים את מסעדת מן טן טן בתל אביב (וכבר אינו שותף בה - ג.נ.) גר פה כבר חודשיים ועשה לנו ערב ראמן. היה מגניב".

הבחור שעליו מדבר טירר הוא השף יריב ברונשטיין. אנחנו תופסים אותו בארץ, בתור לקופת חולים. הוא בדיוק חזר מלסבוס והלך לעשות בדיקת קורונה. ברונשטיין, מומחה לבישול יפני, חזר מאוהב: "הייתי בכפר קטן שניקרא פלומרי, שזה כפר קטן של 2,500 תושבים. זה כפר מאד קטן, יש מרכז אחד, טברנה אחת, שני ברים וזהו. כולם שותים קפה באותו מקום. הכרתי אנשים מקסימים. היה רק טוב. זה אי קטן. אין הרבה חיי לילה. קמים עם הזריחה והולכים לישון עם השקיעה. מקום רגוע. נוצר איזה הווי מסויים, שאתה מוצא את עצמך בו יושב עם הישראלים, מדבר ואוכל ושותה. היתה לי רוטינה שבה פגשתי רק ישראלים".

ברונשטיין חזר רק השבוע, אבל כבר קיבל החלטה. הוא מביא את בת הזוג והכלב ועובר לחיות באי: "יש לי הזדמנות טובה. די התאהבתי בכפר הזה ולא בגלל ישראלים. נוצרו חברויות חדשות".

למה דווקא שם?
ברונשטיין: "שמע, אתה מגיע למקום מסויים, ובאמת שטיילתי בהמון מקומות בעולם - ופתאום אתה מגיע למקום ואומר, וואלה, זה המקום שלי. זו הפינה שלי".

ומה תעשה שם?
"שמע, גם ככה אני עובד מהמחשב והפלאפון רוב הזמן. זה רק שעתיים טיסה מהארץ".

ואתה לא חושש מהחורף?
"מה פתאום. אני מדמיין כבר איפה יהיה האח".

יריב ברונשטיין
 יריב ברונשטיין

גם טירר מדבר על העבודה מרחוק כזו שמאפשרת את החיים על האי לתקופות ארוכות. "כשאמא שלי יצאה לפנסיה היא היתה בת 56. היא אמרה לי אז שהיא כל כך עסוקה שהיא לא יודעת מאיפה היה לה זמן קודם לעבוד. כשהגעתי הנה נזכרתי בזה. אני יזם הייטק, זה לא משנה איפה אני נמצא, כי אני עובד באותה מידה. הבעיה היחידה זה נסיעות העבודה. לטוס ליפן למשל, זה תהליך ארוך וכואב. מצד שני, את רוב העבודה שלי אפשר לעשות בזום. זה לא משנה אם אני יושב בציריך או בלסבוס. יש לי פה חברים, אח שלי גר פה, הבת שלי באה לסגר. לפני שבוע היינו צריכים לעשות בורד (ישיבות דירקטוריון, ג.נ.) ולקיים דיונים אינטנסיביים. כולם הגיעו לפה, חלק לבית מלון וחלק לבתים שיש לנו באי. העבירו פה שבוע. נהנו חבל על הזמן".

מה כל כך כיף פה?
טירר: "זה נורא מזכיר לי את התקופה שגדלתי בה. זה אי עשיר מבחינת חקלאות כי יש פה הרבה מים, לא כמו סנטוריני או כרתים. אף אחד לא רעב. לכולם יש איפה לגור. הזקנים גרים עם המשפחות. אין פה בתי אבות. אתה אוכל טרי והכל פה אורגני. לא מרססים פה ואין מפעלים. לעגבניה יש של טעם של עגבניה, יש יום קבוע בשבוע שבו שוחטים פרה ואז אתה הולך וקונה בשר טרי אצל הקצב של הכפר".

ע', שהעדיף לא להזדהות, הוא אמן ונדל"ניסט שעבר ללסבוס לפני 20 שנה, עם אשתו האיטלקיה וארבעת ילדיהם. הוא קנה בית בעיירה פלומרי, על שפת המים, במה שהיה פעם תחנת דלק לסירות ושיפץ אותו. הוא מאוד שמח לדבר אבל נמנע מלהיחשף כי חושש שיציקו לו בענייני נדל"ן: "הגעתי לפה כי התייאשתי מהארץ. רציתי להקים כפר אמנים במדבר וזה לא הלך. השיטה בארץ זה שהכל שייך למנהל מקרקעי ישראל וזה סיוט. הגעתי ללסבוס, שזה האי השני בגודלו ביוון - אין בו מפעלים, אין שום זיהום. הכל נקי ואורגני. לא מרעילים אותנו".

לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו
 לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו

סיני של היוונים

גם ע' מרגיש שלסבוס הוא גלויה ישראלית מן העבר. "המקום הזה דומה לישראל בשנות ה-70. אין פשע, האוכל טבעי ואורגני וזול. רוב הירקות גדלים פה. זה חקלאים שבאים עם טנדרים, דייגים. אין פריצות ואין גניבות. זה כמו שהיינו פעם בילדות בארץ, וזה לא משנה אם גדלת בקיבוץ או בירושלים. הבת שלי בת ה-21, יכולה לצאת לבלות בלילה ולחזור בארבע בבוקר בלי שום בעיה, כי בעלת המכולת או נהג המונית יושבים תמיד בטברנה ויודעים מה קורה. אתה יכול להסתובב פה בלי ארנק. להשאיר את המפתח באוטו. כולם מכירים אותך".

ע' מעיד שבשנה האחרונה יש מאות ישראלים שמגיעים לאי - וחלקם גם נשאר: "אנשים עושים שילוב בין ישראל ליוון. חלק באים בקיץ, חלק משכירים. אף אחד לא קנה כדי שיהיה לו נכס שמביא תשואות. יש את אלה שמתכוננים לפנסיה, ומתכננים לחיות פה רוב הזמן; יש ישראלים שחיים בארה"ב או שוויץ, ולא רוצים לבוא לחופש בארץ ולשרוץ בחוף הילטון או בבריכה של המכביה - ויש את היותר עשירים, שהיו במיקונוס וסן טרופה, שמחפשים את הזכויות הנעלות של הפשטות. זה משהו שאתה מרגיש מהבטן. הם לא רוצים קניונים ומלונות 5 כוכבים. מצד שני, מגיע לפה גם קהל שאין לו הרבה כסף, צעירים בגילאי עשרים ושלושים. עם 50 אלף יורו אפשר לקנות פה משהו".

לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו
 לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו

לדבריו של ע', המחירים זולים באופן משמעותי מאלה של ישראל: "אנשים קונים מגרשים בגודל חצי דונם במחיר של 60 אלף יורו. בפחות מ-150 אלף יורו, שזה בערך מיליון שקלים, אתה יכול לבנות במרחק של מאה מטר מהים. יש דירות בכפר ב-50 אלף יורו. 500 יורו למטר רבוע".

כשבדקנו עם עורך דין נדל"ן בכיר בארץ האם הוא מכיר את התופעה, הוא ענה לשיחה - מלסבוס. "אני כבר חודשיים פה ברצף, עובד מרחוק. אני כבר לא קורא לזה חופשה", אמר והוסיף באגביות שהוא לא יודע מתי יחזור. לדבריו, בשנים האחרונות רכשו מאות ישראלים קרקע באי ובנו לעצמם בתים: "הטרנד הזה, שאני חלק ממנו, מתפתח בשלבים. בהתחלה אתה סתם בא לביקור, מתאהב, אחר-כך אתה בונה בית ואז עובר לפה". לאט לאט התפתחה באי קהילה, שקיבלה דחיפה בתקופה האחרונה.

לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו
 לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו

"זה זמן קורונה, והעסקים של אנשים בארץ חוסלו - והחיים פה יותר זולים", מוסיף ע', שכזכור עוסק בנדל"ן באי. "רק לאחרונה השכרתי לזוג צעיר עם ילד בית ב-300 יורו. האוכל יעלה להם עד 700 יורו לחודש. מגיעים לפה הרבה אנשים שמיואשים ממה שקורה בארץ. שלשום ישב איתי איש בן 70 ומשהו, שנלחם במלחמת יום כיפור ברמת הגולן. הוא בא עם כרטיס לכיוון אחד. מיואש ועם דמעות בעיניים הוא אמר שהוא לא יודע מתי יחזור. לפעמים אני מדבר עם אנשים שגרים באיזה צמוד קרקע בקריות ואומר להם שהם יכולים לשנות את החיים שלהם, אבל אין להם אומץ. אנחנו תמיד מפחדים לזוז מהמצב הקבוע שלנו".

ובאופן טבעי, הקהילה הישראלית עורכת מפגשים בינה לבין עצמה, ובעיקר בחגים: "היום נפגשנו 7 משפחות בבית של חבר לאכול טבית, חמין עירקי", מתפייט ע'. בכל הטברנות זה אותו האוכל, אז אנחנו משתדלים לגוון. מדי פעם אנחנו עושים ארוחה ישראלית עם פלאפל, חומוס, טחינה, חריימה, כנאפה. בישול של כל העדות. בחגים החשובים אנחנו סוגרים טברנה ואז חוגגים 50-60 איש. בפסח, מביאים מצות מהארץ. יש גם מפגשים של ימי הולדת".

לע' חשוב לציין שיש להם קשר מצויין גם עם קהילות אחרות של זרים וגם מקומיים: "הסטודיו שלי פתוח. אני לוקח ספינות דייג שיצאו משימוש והופך אותן לרהיטים, אז המקומיים באים לראות. יש פה עכשיו ישראלית שהיא מורה לריקודי בטן, אז הבנות המקומיות כבר מתרגשות. וחוץ מזה שמבקרים אותי פה הרבה שפים, מחיים כהן ועד רושפלד (שאף כתב ספר בישול על ביקוריו באי, ג.נ.). ברגע שיש מגע עם הטברנות אז יש הרבה חילופי מידע".

ואיך החיים פה?
"באופן כללי, היוונים מאד סובלניים לזרים. אנשים חושבים שיש פה אנטישמיות אבל זו שטות מוחלטת. הם קוראים לנו ‘היבראו' ומאוד אוהבים אותנו. יש פה כפרים, אנשים מטיילים, יושבים בטברנות. יש פה גם המון ישראלים שמתנדבים במחנה פליטים (ראו מסגרת). לפעמים אנחנו נוסעים לטורקיה, מרחק של שעה, לקנות כל דבר, מצנוברים ועד חרוזים. אנחנו סיני של היוונים. זה לא כמו כרתים או סנטרוני".

לסבוס, יוון / צילום: יריב ברונשטיין
 לסבוס, יוון / צילום: יריב ברונשטיין

החסרונות הם היתרונות

בני קרמר, איש עסקים בן 67, מחלק את זמנו בין לימסול בקפריסין ולסבוס. יש לו 3 ילדים ו-8 נכדים, ובין לבין הוא מבקר בארץ. "יש לי יאכטה, הייתי בהפלגה, ראיתי את לסבוס על המפה, הגעתי למרינה של פלומרי והתאהבתי. אני בונה פה בית, על הר עם שיפוע מטורף שפונה לים ומקווה לסיים אותו בתוך חצי שנה".

למה דווקא לסבוס?
"זה אי ירוק עם 11 מיליון עצי זית, מקבל הרבה גשם ואפילו שלג לפעמים בחורף, והוא לא מתוייר כמו רודוס, קוס, סנטוריני וכרתים. הוא רחוק ואין אליו טיסות ישירות, אתה חייב לעשות קונקשן. הוא קצת רחוק אפילו לשייטים ישראלים - וכל החסרונות האלה הם היתרונות שלו".

"מי שנמצא כאן, ומדובר במאות אנשים, שבנו או בונים כאן, רוצים את ‘הבסיס השני'", הוא מסביר. "זאת יוון של פעם. לא המודרנית. מי שמגיע הנה, בא בגלל הפשטות. יש פה מסננת שהביאה הנה אנשים מיוחדים. למקום כזה אתה לא מגיע לוויקנד, ולכן נבנתה פה קהילה מיוחדת. יש פה ערב רב של אנשים מעניינים. שמח. מחר אנחנו מוזמנים לטשולנט". 

לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו
 לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו

רוצים גם? זה לא כל כך פשוט

עו"ד אמיר עזר הגיע לענייני הנדל"ן ביוון כיזם, בשלוש השנים האחרונות הוא רכש 9 דירות באתונה. עכשיו הוא מוכר את הידע שצבר גם למשקיעים אחרים. לדבריו, רכישת דירה ביוון היא פרוצדורה פשוטה, אבל התחזוקה מורכבת. בשלב הרכישה, הוא מסביר, "צריך לסדר יפוי נוטריוני למיופה כח יווני שיטפל ברכישת הנכס, צריך לפתוח תיק מס הכנסה ביוון ואז ניתן לקדם הסכם, שנחתם בפני נוטריון, שאחראי מטעם המדינה לרכישה". עם זאת, הוא מודה שיש קושי להשכיר דירות בימים אלה, בעיקר בגלל שהרבה דירות Airbnb יצאו לשוק - ומעיד על ירידת מחירים בהיקף של כ-15%.

עזר מסביר שמרבית הישראלים ממקדים את ההשקעה שלהם באתונה משום שיש צורך בניהול הנכס: "זה מאוד מסובך לטפל בכל מה שכרוך בניהול הנכס מרחוק", הוא מסביר, "החל מהחלפת שוכרים ועד טיפול בבעיות תחזוקה".

החדשות הטובות הן שבין יוון לישראל יש אמנה המסדירה את תשלומי המסים: המס על השכרת דירות ביוון הוא 15% ויכול להגיע ל-24% כשיש כמה נכסים. לכך נוסף מס הרכישה, שביוון הוא 3.07% ללא קשר למספר הדירות. האמנה עם יוון פוטרת את הרוכשים הישראלים מהשלמת תשלום המס בארץ. בנוסף, משפחה יכולה לרכוש נכסים ולרשום אותם, לחוד, על שם הבעל והאישה. זה עשוי להיות משמעותי בכל הקשור להנחה במס על השכרת דירות.

לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו
 לסבוס, יוון / צילום: רוני רוברטו

משבר ההגירה והצד השני של לסבוס

מעבר לפסטורליה היוונית, לסבוס מהווה גם תחנת קליטה מרכזית לפליטים. עם פרוץ משבר ההגירה באירופה ב-2015, הגיעו ללסבוס אלפי גברים, נשים וילדים מאפגניסטן, סוריה, עיראק, פקיסטן ומערב אפריקה. מחנה הפליטים "מוריה", הממוקם בבסיס צבאי לשעבר, צפון מזרחית לעיר מיטילנה, הוא הגדול ביותר ביוון.

בתחילה שימש האי כתחנת מעבר, אך החל מחודש מרץ 2016, ובעקבות ה"דיל התורכי-אירופאי" (EU - Turkey Deal) הוא הפך לקו האחרון אליו יכולים להגיע הפליטים באירופה. המחנה תוכנן במקור להכיל 3,000 פליטים בלבד, אך גרו בו, עד לאחרונה ובתנאים מחפירים, כ-12.5 אלף פליטים. ב-9 לספטמבר השנה פרצה דליקה גדולה שגרמה להרס כמעט מוחלט של המחנה. לפי פרסומים, 9,000 פליטים הועברו למחנה אחר באי. את הישראלים שגרים באיזור זה מטריד פחות. "הפליטים מאוד רחוקים מאיתנו. שעה ורבע נסיעה", אומר ע', "לפעמים אנחנו מארחים את המתנדבים הישראלים שמגיעים למחנה לסוף שבוע ותורמים להם בגדים וחפצים". טירר מוסיף כי יש הבטחה של הממשלה היוונית לפנות את כל הפליטים שנותרו בשטח האי.