היום יוכרע האם להרחיב את חוק הפיקדון. הנה 5 סיבות לעשות זאת

חוק הפיקדון נועד להסדיר מיחזור של מכלי משקה ולתמרץ את הצרכן להשיבם לנקודות האיסוף • ההחלטה להרחיב את החוק צפויה להיתקל בהתנגדות עזה • אבל הרחבתו תהווה איתות לאזרחים ולחברות: אנחנו מצויים במשבר סביבתי, וסדר העדיפויות צריך להשתנות

השרה גילה גמליאל / צילום: רפי קוץ, לע"מ
השרה גילה גמליאל / צילום: רפי קוץ, לע"מ

היום, (א'), לאחר תקופה ארוכה ללא החלטה, צפויה השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל להודיע לבג"ץ על עמדת משרדה בנוגע להרחבת חוק הפיקדון לבקבוקי משקה גדולים העשויים מפלסטיק, בעקבות עתירת ארגון "אדם, טבע ודין". לאורך שנים, נמנע המשרד להגנת הסביבה תחת השר אלקין מהרחבת החוק, והעדיף להטיל קנסות על חברות המשקאות שלא עמדו ביעדי איסוף הבקבוקים, כפי שנקבעו בחוק.

חוק הפיקדון נועד להסדיר מיחזור של מכלי משקה, שנפחם קטן מליטר וחצי, ולתמרץ את הצרכן להשיבם לנקודות האיסוף בכדי לקבל 30 אגורות מסכום הרכישה. בעת הדיונים על החוק ולאור הלחצים הגדולים שהופעלו על הכנסת, הוחלט להחיל את החוק רק על בקבוקי משקה קטנים, למרות שהבקבוקים הגדולים הנצרכים בבתים, מהווים את רוב פסולת הפלסטיק הנוצרת בשל מכירת הבקבוקים (בשנה נמכרים בישראל 1.2 מכלי משקה קטנים - בהם גם מכלי זכוכית ופחיות מתכת, ואילו כ- 750 אלף גדולים, שנפחם גדול יותר והפלסטיק בהם רב יותר). החוק, אמנם, השאיר לשר להגנת הסביבה את האפשרות להרחיב את הפיקדון לבקבוקי משקה גדולים, באם לא יעמדו החברות ביעדי האיסוף שהוצבו להן. ואכן, החברות לא עמדו ביעדי האיסוף, אך המשרד להגנת הסביבה העדיף לקנוס אותן ולא להרחיב את החוק.

ההחלטה להרחיב את החוק צפויה להיתקל בהתנגדות עזה, ודורשת אומץ פוליטי שעד כה אף שליח ציבור לא מיהר לגלות. אך בכל זאת, מדובר בהחלטה הנכונה ביותר שיכולה להתקבל, תוך שהיא מהווה איתות לאזרחים ולחברות: אנחנו מצויים במשבר סביבתי, סדר העדיפויות צריך להשתנות, המחיר האישי שנשלם הוא זניח ביותר לעומת התועלת. לקראת החלטת גמליאל, אלו חמש סיבות להרחבת החוק השנוי במחלוקת.

1. רוב הפלסטיק בעולם לא מתמחזר. החברות צריכות להבין שיש להן אחריות לכך ולשלם על הזיהום שהמוצרים שלהן יוצרים

זקני השבט בוודאי זוכרים את ימי הזכוכית. שנים אחורה, המשקאות נמכרו בבקבוקי זכוכית שבהם נעשה שימוש חוזר, במערכת שהזינה את עצמה. אך הפלסטיק שכבש את המדפים והפך להיות חומר הגלם הזמין, הזול והנוח עבור החברות שגם הסירו כל אחריות למוצר שלהן לאחר העברתו לצרכן, הפך להיות מטרד סביבתי גדול, המתעצם משנה לשנה. למרות שחברות המשקאות קראו לאורך השנים לצרכן "למחזר" את הבקבוקים וגלגלו אלינו את מלוא האחריות, רק כ-9% מכלל הפלסטיק שיוצר אי פעם הובאו לכדי מחזור. מיליוני טונות של פלסטיק מגיעים מדי שנה לאוקיינוסים, אחרים מזהמים את הסביבה בדרכים אחרות או מובלים להטמנה. החומר המזיק לסביבה נותר בה לנצח, שכן הוא לא מתכלה, אלא הופך לשברירי מיקרופלסטיק שהתגלו כמעט בכל פינה - שוממת ככל שתהיה - על פני כוכב הלכת שלנו.

ובעוד שתמונות של לוויתנים שהתגלו מתים כשבטנם מלאה מוצרי פלסטיק ידי אדם או חיות אחרות שהסתבכו במוצרים המזיקים שהתגלגלו אל הטבע ממשיכות להופיע ולצוץ, האדם ממשיך בשלו וייצור הפלסטיק עולה משנה לשנה, והופך זול וזמין יותר. חברות המשקאות מייצרות 500 מיליארד בקבוקים חד פעמיים בשנה, ואין להן אינטרס להפסיק מעצמן את השימוש בחומר המזיק או לדחוף לפתרונות כלכלה מעגלית שיצמצמו את השימוש בחומר בתולי, ללא לחץ צרכנים ופעילות ערה של הרגולטור.

הפתרון האולטימטיבי הוא כמובן להפסיק לצרוך את הבקבוקים הללו ולהבין שמדובר בבעיה סביבתית ולא אחת גם בריאותית, עליה כולנו משלמים את המחיר. אך ככל שצריכת הבקבוקים הללו נמשכת, הרחבת חוק הפיקדון היא סמלית, ותגרום לכך שגם החברות וגם הצרכנים יפנימו טוב יותר את אחריותם למשבר הסביבתי, וייקחו אחריות על המוצרים הללו בבחינת 'זיהמת, שילמת'. כך או כך, תוספת של 30 אגורות לבקבוק היא כאמור סמלית בלבד, ולא משקפת את העלות הסביבתית והבריאותית האמתית של אותם בקבוקים - עלות שקופה שאיננה מתומחרת.

2. תמורות כלכליות לערים ולצרכנים

בעוד שחברות המשקאות, הקמעונאים ותאגיד האיסוף מתנגדים לחוק, בדיקות שנעשו מראות שלצד ניקיון המרחב הציבורי, להרחבת החוק ישנן גם תמורות כלכליות. לפי חברת BDO , החוק יכניס למשק 170 מיליון שקלים, ואילו לפי ניתוח חדש של חברת פארטו עבור המשרד להגנת הסביבה (נזכיר: פקידות המשרד התנגדה לאורך שנים להרחבת החוק, והעדיפה לנסות 'לחנך את הציבור', מהלך שכאמור נכשל בעוד הפלסטיק עולה על גדותיו), החלת חובת פיקדון גם על בקבוקים גדולים תוביל גם לחלוקה מאוזנת של הנטל.

כיצד? לצרכנים היא צפויה להביא תועלת של כ-57 מיליון שקל בשנה, לאספנים הקטנים (בתי ספר, אנשים פרטיים) - תועלת כוללת של כמעט 30 מיליון שקל, ושאר גורמי האיסוף - לתועלת של כ-16 מיליון שקל בשנה. הרשויות המקומיות, הנדרשות כיום להתמודד בעצמן עם נטל הפינוי והטיפול בבקבוקים הנזרקים לפח הירוק, צפויות לחיסכון של למעלה מ-5 מיליון שקל בשנה. הגופים המרוויחים ממכירת הבקבוקים אכן יישאו בנטל כבד יותר, תחת עיקרון ה"מזהם משלם", אך רשתות השיווק, למשל, ירוויחו בטווח הרחוק באם יציבו בשטחן מכונות אוטומטיות לאיסוף הבקבוקים.

עד כמה יועילו המכונות האוטומטיות? ראשית כל, הן יפחיתו את הנטל על עובדי הרשתות, וישימו סוף ל'טריקים' שונים בהם נתקלים הצרכנים (סירוב לקבל בקבוקים בשעות מסוימות או טענה לפיה משרד הבריאות אוסר על קבלת הבקבוקים). כ-57% מהבקבוקים צפויים להיאסף דרך מכונות, ולהוביל לחיסכון של 6 אגורות לבקבוק עבור הקמעונאים. אגב, המכונות הללו עשויות אף להיות יעילות יותר מהמיחזוריות, שכן ישנם דגמים שביכולתם לאסוף 13 אלף בקבוקים ביום - כמו 15 כלובי בקבוקים.


3. השכבות החלשות דווקא ירוויחו מהרחבת הפיקדון, בעוד שהניסיון מלמד שהבקבוקים לא צפויים להתייקר בשיעור חד, אם בכלל

הרחבת חוק הפיקדון היא מהלך בעל משמעות חברתית. השכבות החלשות דווקא מרוויחות מהרחבת החוק; אלו אשר רוכשים את הבקבוקים אך אין להם צורך במרווח פיקדון, משאירים את הבקבוקים מחוץ לביתם, בעוד שאלו שידם אינה משגת אוספים אותם ומתפרנסים מהם. מחקר שנעשה באוסטרליה הראה שחוק הפיקדון יושם בהצלחה דווקא באזורים עניים.

כלוב בקבוקים בתל אביב / צילום: שני אשכנזי, גלובס
 כלוב בקבוקים בתל אביב / צילום: שני אשכנזי, גלובס

האם הצרכנים ישלמו יותר? בקבוקי משקה ממותקים אמנם אינם מוצר צריכה בסיסי, אך אחת הטענות הנשמעות היא שהטלת פיקדון תוביל להתייקרותם. ואולם, לפי בדיקה שערכה חברת BDO כאשר הוחל חוק הפיקדון על הבקבוקים קטנים, התברר שמחירם לא עלה בסכום הזהה לפיקדון, אלא ב־2% ממנו בלבד (8 אגורות). שני שלישים מהפיקדון כלל לא גולגלו לצרכן ונספגו על ידי חברות המשקאות. גם במקרה של הבקבוקים הגדולים, ייתכן שהחברות יעדיפו לספוג לפחות את מרבית ההתייקרות, מה שדווקא יכול להניב רווח לשכבות החלשות.

4. מרבית בקבוקי השתייה הם גדולים, אבל רק בישראל החוק מפוצל. לא מדובר על צורך של הציבור אלא בחולשת הרגולטור שהסכים לכך

חוק הפיקדון איננו המצאה ישראלית, אך חוק פיקדון לבקבוקים קטנים בלבד הוא שיטה מקומית המשקפת את חולשת הרגולטור מול לחצים. 750 מיליון מכלי משקה גדולים נמכרים בישראל מדי שנה, אך הם שקופים עבור החוק. מדינות רבות בעולם, ובהן מדינות האיחוד האירופי, ארה"ב ואוסטרליה, מפעילות חוקי פיקדון לטיפול במכלי המשקה בכל הגדלים.

בכעשר מדינות באיחוד, שיעור האיסוף הממוצע גבוה מ-90%. בשנים הקרובות מדינות נוספות צפויות להחיל חובת פיקדון, ובהן צרפת, בריטניה, אוסטריה, בלגיה, ספרד, ופורטוגל. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור ולהתכופף בפני חברות המשקאות, כשבעולם רגולטורים גילו עוז מולם, למרות הלחצים שהופעלו גם במדינות אחרות.

5. כלובי בקבוקים שיוצרים לכלוך ברחובות וגוזלים קרקע, ייעלמו מהשטח 

הרחבת החוק תוביל לכך שכלובי הבקבוקים שהפכו להיות חלק מהנוף העירוני, יצומצמו משמעותית או ייעלמו מהשטח, ואת מקומם ייתפסו מכונות אוטומטיות במרכולים הגדולים ובנקודות מפתח. בעוד שהרשויות המקומיות מוציאות מיליונים על ניקיון המרחב הציבורי, הן משלמות 5 מיליון שקלים על סילוק מכלי המשקה מהמרחב. לא בכדי, במשאל שערך ארגון "אדם טבע ודין" מול מנהלי מחלקות ואגפי שפ"ע ברשויות המקומיות, נמצא כי 86% מהרשויות מעוניינות בהרחבת החוק.

כלובי הבקבוקים - כ-24 אלף במספרם - דורשים שינוע יקר ופינוי, שעלותו תפחת שכן מכונות אוטומטיות מסוגלות לדחוס כמות גדולה יותר של בקבוקים ולצמצם את העלות הסביבתית של הפינוי במשאיות מזהמות הנכנסות ללב הערים. יתר על כן, ישנה עלות סמויה נוספת לכלובים הניצבים על המדרכות והכבישים בערים: המיחזוריות בערים תופסות שטח של כ-50 דונם עליהם החברות אינן משלמות ארנונה או מסים עירוניים אחרים. במקום פינוי מקום נוח למחזורית לצד הכביש, יכולות העיריות לגבות סכום נאה על חניה בכחול לבן (אם מקום חנייה בכחול לבן מניב לרשות מקומית 47 ₪ ליום, מדובר בהכנסה של כ-50 מיליון שקלים בשנה), או לפנות דרך לשבילי אופניים. ואילו המדרכות - הן תהפוכנה נגישות ונעימות יותר עבור תושבי הערים, ודאי עבור בעלי המוגבלויות.