המלכודת הלאומית: מה חבר האלקטורים מעולל לדמוקרטיה האמריקאית

המציאו אותו סנובים לבנים לפני 230 שנה, כדי שלא לתת להמונים את הזכות לבחור נשיא במישרים • 35 שנים לאחר מכן, תומס ג'פרסון שתמך ביוזמה חזר בו ואמר כי מדובר ב"כתם המסוכן ביותר על חוקתנו" • למרות ניסיונות רבים, אמריקה לא מצליחה להיפטר מן השיטה שמעניקה ניצחון למפסידים

פסל של תומאס ג'פרסון בוושינגטון. בערוב ימיו הבין שטעה לגבי תמיכתו במוסד חבר האלקטורים / צילום: רויטרס, Reuters Photographer
פסל של תומאס ג'פרסון בוושינגטון. בערוב ימיו הבין שטעה לגבי תמיכתו במוסד חבר האלקטורים / צילום: רויטרס, Reuters Photographer

מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה האמריקאית נעשו בערך 900 ניסיונות לבטל את חבר האלקטורים. אבל הוא עדיין שם, מעיק ומזיק, מתעלל בעצביהם של האמריקאים, מאיים על שלומם של מוסדותיהם.

הוא נולד בימיה האחרונים של הוועידה החוקתית, ב-1787. היא נקראה להציל את ארה"ב מחולשתם של מוסדותיה. ארבע שנים בלבד לאחר שמלחמת העצמאות שלה הסתיימה בניצחון, האומה הצעירה חישבה להתפרק לגורמיה. מדינותיה הגיעו למסקנה שעליהן להדק את קשריהן אם אין הן רוצות בהתרופפותם.

הן לא התכוונו בדיוק למה שהניבה הוועידה ההיא, אשר התכנסה בפילדלפיה. הן לא ציפו שצירי הוועידה יכתבו חוקה מקיפה ומפורטת, ויניחו בזה את היסוד לארץ חדשה, עם שיטת שלטון מיוחדת במינה. חלק מהן חרקו שיניים, מפני שחששו כי ממשלה ריכוזית תצמצם את חרויותיהן, והקטנות שבהן יהיו כלי משחק בידי הגדולות והעשירות.

הוועידה ניסתה להניח את דעתן. היא כוננה ממשלה של פשרות ושל מוזרויות. היא המציאה את כהונת הנשיא, שנועדה להיות די חלשה, או לפחות חלשה בהרבה ממה שנעשתה במרוצת המאות (ראו נא את רשימתי ב-G של גלובס). צירי הוועידה התלבטו בשאלה איך לבחור את הנשיא. חלקם רצו להפקיד את הבחירה בידי הקונגרס; חלקם הציעו בחירה ישירה בידי העם. שתי ההצעות עוררו התנגדות.

כוונות טובות, אבל איפה הידע

אחד האבות המייסדים של ארה"ב, תומאס ג'פרסון, אינטלקטואל מעמיק, מנסח הכרזת העצמאות האמריקאית, הנשיא השלישי של ארה"ב, התנגד מעיקרו לרעיון שאת הנשיא יבחרו כל בעלי זכות הבחירה (זאת אומרת, גברים לבנים בעלי רכוש). אי אפשר לצפות, אמר ג'פרסון, שבארץ גדולה כארה"ב "אנשים בעלי כוונות טובות אבל נטולי ידע" יוכלו לשפוט את אופיים של אנשי ציבור בולטים.

זו הייתה גישה מעניינת ולא בלתי אופיינית. מייסדי אמריקה לא האמינו בכושר השיפוט של ההמונים. הם לא ניסו לברוא אותה בצלמה של אתונה העתיקה, הדמוקרטיה של כיכר השוק. ממשלת ארה"ב נועדה להיות מורמת מעם. עד היום, אפשר לשמוע דוברים של הימין האמריקאי מטעימים את ההבדל בין "דמוקרטיה" ל"רפובליקה". ארה"ב היא "רפובליקה", המתחשבת כמובן ברצון העם, אבל אינה חייבת לסור למרותו.

חבר האלקטורים נועד לשתי מטרות עיקריות: להעניק ייצוג קבוע ודיספרופורציונלי למדינות קטנות, ולהעביר את בחירת הנשיא לידי אנשים שיכלו להניח את דעתו של ג'פרסון, זאת אומרת ניחנו בידיעות מספיקות על ענייני הציבור כדי לבחור את המועמד הראוי לנשיא.

"הכתם המסוכן על חוקתנו"

ג'פרסון ועמיתיו לא ידעו איזו מלכודת הם טומנים לדורות הבאים. בערוב ימיו (הוא האריך ימים מאוד), אולי 35 שנה לאחר הפשרה של פילדלפיה, ג'פרסון תיאר את חבר האלקטורים כ"כתם המסוכן ביותר על חוקתנו, שיום ביש מזל אחד יפגע בה".

ג'פרסון לא צפה בשלב המוקדם ההוא שחבר האלקטורים יפתח את היכולת לשבש את רצון הרוב. אבל הוא הכיר בפוטנציאל הלא-ידוע הנובע מגוף שתפקידו ותיפקודו לא הוגדרו די הצורך.

האבות המייסדים החליטו שכל מדינה תבחר לא נשיא, אלא אלקטורים, שמספרם יחושב על פי ייצוגה בקונגרס בוושינגטון. הואיל ולכל מדינה יש לפחות ציר אחד בבית הנבחרים ושני סנאטורים, שלושה אלקטורים הוא המינימום.

האלקטורים נועדו להתכנס בשבוע השני של חודש דצמבר שלאחר הבחירות, כדי להחליט מי יהיה הנשיא הבא. במהלך הזמן ניטלה מן האלקטורים כל מראית עין של עצמאות. כיום, החוק מחייב אותם להצביע בעד המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר במדינתם.

שתי מדינות קטנות, מיין ונברסקה, שינו את שיטת הבחירה של האלקטורים כדי לתת ייצוג למיעוט פוליטי. הן מאפשרות בחירה של שני אלקטורים מטעם כל המדינה ואלקטור יחיד בכל אחד ממחוזות הבחירה לבית הנבחרים. התוצאה היא שמפעם לפעם נבחר במדינות האלה לפחות אלקטור אחד, שאינו שייך למפלגת הרוב. פשוט מאוד, אבל מסובך מאוד.

הברית נגד החבר

היוזמה הראשונה לבטל את חבר האלקטורים עלתה ב-1804. היא הסתיימה בלא כלום. היא תלויה ועומדת עד עצם היום הזה. ב-2006, 15 מדינות (מתוך 50) כרתו ברית נגד חבר האלקטורים. הן התחייבו להעביר את קולות האלקטורים שלהן אל המועמד שיקבל את רוב קולות הבוחרים בזירה הארצית.

ג'ורג' בוש הבן ואל גור בעימות בשנת 2000. בוש ניצח למרות שהפסיד במניין הקולות בכלל ארה"ב / צילום:PA ED REINKE
 ג'ורג' בוש הבן ואל גור בעימות בשנת 2000. בוש ניצח למרות שהפסיד במניין הקולות בכלל ארה"ב / צילום:PA ED REINKE

הברית נועדה להיכנס לתוקפה, כאשר המדינות החתומות עליה אמנם יהיו מסוגלות להבטיח את רצון הרוב, זאת אומרת כאשר יהיו כפופים להן לפחות 270 אלקטורים (מתוך 538, זה המינימום הנחוץ לבחירת נשיא). כרגע יש להן שלושה רבעים מן המספר הזה.

למרבה העניין, כולן נמצאות בשליטת המפלגה הדמוקרטית. שום מדינה רפובליקאית לא צירפה את קולה. אין צורך להתאמץ כדי להבין: הרפובליקאים יצאו נשכרים פעמיים ב-20 השנה האחרונות מעיוותי חבר האלקטורים. שני נשיאים רפובליקאים, ג'ורג' בוש הבן בשנת 2000 ודונלד טראמפ ב-2016 נבחרו לאחר שנוצחו במניין הקולות הכללי. בוש הפסיד לאל גור בהפרש של חצי מיליון קולות ויותר, וטראמפ הפסיד להילרי קלינטון בהפרש של כמעט שלושה מיליון.

טראמפ וקילנטון בעימות ב־2016. טראמפ ניצח למרות שהפסיד במניין הקולות / צילום: Saul Loeb PA ‏‏

"המנצח לוקח הכול"

בזמן כתיבת הרשימה הזו עדיין לא הוכרז המנצח בבחירות של 2020, אם כי הסתמן נצחונו של ג'ו ביידן בחבר האלקטורים. במניין הקולות הכללי לא היה כלל ספק בניצחון הזה: ביידן הוביל ביום ה' לפנות בוקר בהפרש ארצי של 3.6 מיליון קולות, וההפרש הזה עמד לגדול בשעות הבאות.

מה יקרה אם הקערה בחבר האלקטורים תתהפך, או אם פרקליטי טראמפ ישכנעו את בתי המשפט להמתיק את רוע גזרתו של הבוחר, והנשיא יוכרז מנצח בבחירות? מה יקרה אם בפעם השניה בתוך ארבע שנים, המועמד המובס יוכרז למנצח? האם ארה"ב תוכל להוסיף ולהיחשב לדמוקרטיה מתפקדת במצב עניינים כזה?

מצב העניינים הוא תוצאה של היגיון אנגלו-סקסי רב שנים, שהומצא בבריטניה, ויוצא אל שורה של מושבות בריטיות במרוצת הדורות: "המנצח לוקח הכול". הוא אינו נתבע לקבל רוב מוחלט, או אפילו להגיע אל מינימום.

כיוצא בזה גם מדינות ארה"ב בחבר האלקטורים: כל האלקטורים בכל אחת מ-48 מדינות ניתנים למי שחלף ראשון "על פני המשוכה", בלי קשר לגודל התמיכה בו או להפרש נצחונו.

3/5 של בן אדם

דונלד טראמפ ניצח ב-2016 בשלוש מדינות במערב התיכון בהפרש כולל של 77 אלף קולות. הוא קיבל את כל 46 האלקטורים שלהן. שאר הקולות במדינות האלה, טיפה פחות מ-50%, זרמו לים, או לביבי הביוב. לא הייתה להם כל השפעה על תוצאות הבחירות. הילרי קלינטון ניצחה בקליפורניה בהפרש של 30%. היא קיבלה 8.75 מיליון קולות, שהעניקו לה 55 אלקטורים. טראמפ קיבל את 46 האלקטורים שלו בשלוש המדינות הקריטיות ההן עם 6.65 מיליון קולות.

לשון אחר, קלינטון קיבלה אלקטור לכל 166 אלף; טראמפ קיבל אלקטור לכל 144 אלף קולות. יהיה שמה של שיטת הבחירות הזו אשר יהיה, היא אינה מתיישבת עם עקרון היסוד הדמוקרטי של אדם-אחד-קול-אחד.

במובן הזה היא קרובה יותר אל הנוסחה שכותבי החוקה יצרו לפני 230 שנה בשביל המדינות שהרשו עבדות בתחומיהן. כדי לפייס אותן, ניתן להן ייצוג שהביא בחשבון את נוכחות העבדים השחורים. אבל הואיל והם היו עבדים שחורים לא היה אפשר להעניק להם מעמד של בני אדם מלאים.

הוחלט אפוא שכל שחור ייחשב לשלוש-חמישיות של בן אדם לצורך ייצוג המדינה במוסדות הרפובליקה. לא, זו אינה בדיחה. תושבי קליפורניה אינם עבדים, אבל בחבר האלקטורים הם שווי ערך של "שלוש חמישיות של בן אדם".

לכוסס ציפורניים או להתמרק לקרב

מנסחי החוקה הקשו מאוד על הדורות הבאים לשנות אותה. כל שינוי מצריך הסכמה רחבה מאוד, תחילה בקונגרס ואחר כך במדינות. תחילה נחוצה הסכמה לתיקון מצד שני שלישים של חברי הקונגרס, בשני בתיו. אחר כך נחוצה הסכמתן של האסיפות המחוקקות בשני שלישים של מדינות הברית. אין כמעט כל סיכוי שהסכמה כזאת תימצא כדי להיפטר מחבר האלקטורים. פוליטיקאים אינם נוטים להצביע לטובת ביטולו של מוסד המאריך את תוחלת החיים שלהם.

השאלה היא כמה זמן ארה"ב תוכל לעמוד במערכות בחירות כאלה, המתישות אותה פיזית ומוסרית, ומאיימות על המרקם החברתי שלה. מה שקרה השבוע לא היה קורה בהיעדר חבר האלקטורים. במקום לחפש כמה אלפי קולות במחוז נידח של וויסקונסין, אמריקה היתה מתבוננת בלוח דיגיטלי ענקי שבו היתה מדווחת ספירת מיליוני הקולות מחוף אל חוף. האמריקאים היו מכוססים ציפורניים, אבל לא היו צריכים להתמרק לקרב שבו הנשיא העוד-מעט-יוצא נראה להוט להתחיל.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988