למידה מרחוק דורשת מהמורה אחריות גם על סביבת התלמיד

במקום להאשים את האתגרים ואת הפערים, המורים צריכים לשנות את סדרי העדיפויות החינוכיים

מורה מעבירה שיעור לתלמידיה בזום / צילום: ALBERT GEA, רויטרס
מורה מעבירה שיעור לתלמידיה בזום / צילום: ALBERT GEA, רויטרס

מהמקום בו אני נמצאת, מציאות הלמידה מרחוק דומה במידה מה למצב האנשים בשכונות עוני, שחיים מיום ליום ולא עסוקים כעת בבקיאות בחומר ובהישגים. יש אחים שצריך לטפל בהם, יש פרנסה שצריך לדאוג לה ויש עסק לעזור בו. לכן, כאנשי חינוך, אם נרצה להוות דוגמא ל"לומד אחראי" עבור הילדים, הוריהם ושותפים נוספים בעשייה בשטח, עלינו לקחת אחריות על הכל - כן על הכל. זה באחריותנו, המורים. אי אפשר לגלגל אותה אל הילדים, או להאשים את האתגרים ואת הפערים.

צ'ארלס לידביטר, סופר, יזם ומרצה בתחום החדשנות והיצירתיות, התייחס לחדשנות חינוכית בשכונות עוני וטען שחינוך מתרחש באמצעות משיכה ולא דחיפה - יש להתחיל את החינוך מדברים משמעותיים עבור הילדים, מהסביבה הטבעית שלהם.

כדי לקיים למידה כזו, יש צורך במוטיבציה לגעת בנלמד במהותו. יש לשנות את הקצב המוכר וסדרי העדיפויות המסורתיים. לעצור ולשאול "מה נשמע"? לא למהר, לדחות מעט את דחיפת הידע שיש להעביר. לשחק ביחד ולצחוק בקול. אלה הם סימני חיים, כמו מים זכים על נפש עייפה עבור הילד הנוכח בסביבה שמתמודדת עם לחצים ועסוקה בחיפוש דרכים לשרוד.

לפי לידביטר, נכון ליצור ‘פרה-מורים' ממגוון גילאים ותחומי התמחות. מניסיוני, התלמידים הם המורים האיכותיים ביותר אחד לשנייה, וזו הזדמנות לטפח את האמון בעצמם, לבנות אותם כמומחים, להעניק להם את הבמה. מדהב צ'בן, יזם חברתי, הדגיש את האופן בו יש לפעול ו"דחף", והפעם בקונוטציה חיובית, עבודה לפי מודל המסעדה הסינית - מודל מתפשט: אותם עקרונות ביישומים אחרים בסביבות שונות. הפוך ממודל מקדונלד'ס, שמטפס למעלה באופן אחיד. לכל לומד מאפיינים שלו, לכל סביבה הצרכים שלה.

נדרשת חשיבה לפיה בתי ספר ייראו שונים זה מזה. אפשר להיעזר במודל ה־Big Picture שנהוג בארה"ב ובאוסטרליה, ולתפור חליפה אישית שעונה על צורך אמיתי ולאו דווקא על דרישות מלמעלה, או במודל השוודי של Kunscap Skolan לפיו בי"ס יכול להיות ממוקם במבנה שלא תוכנן להיות בי"ס. אנחנו פסיעה משם.

ג'פרי קנדה ניסה באמצעות תערובת של חינוך ופרויקטים עבור המשפחה והקהילה, לשנות את התרבות ואת השאיפות של ילדים בהארלם. הוא הציע שמוסדות החינוך ילכו על "כל מה שצריך", ויהפכו למרכז שמקרין על הסביבה ומעניק טיפול הוליסטי לשכונה שלמה. לא שוכחים את הורי ומורי הילדים, שהופכים להיות מעוטפת שכונתית עבור דור העתיד. המטרה היא להקשיב לצרכי הילדים ולטפח קשב וסולידריות.

אם נתקדם לשם, התלמידים יקבלו בטיחות ובריאות, משמעת, משמעות והעשרה תרבותית. הם יקבלו מבוגרים שאוהבים אותם ומוכנים לעשות הכול כדי לשמור עליהם במקומות טובים.

כאנשי חינוך, אם נרצה להוות דוגמא אישית ל"לומד אחראי" עבור ילדינו, תלמידינו, הוריהם ושותפים נוספים בעשייה שלנו בשטח, עלינו לקחת אחריות על הכל - כן על הכל. להמשיך את תפקידינו בצניעות, למידה, רצון ללכת ביחד ולגלות עולמות דרך מציאות "מושכת" ולא "דוחפת".

זו אחריותנו ואשמתנו כמבוגרים. עד כמה שהעוסקים בתחום רוצים להגיד: "זה הילדים, אלו המשפחות, אלה הקהילות" - אלה בעצם אנחנו, המורים, שלא מספקים את הסחורה. ואנו צריכים לקחת אחריות. אם אתה לוקח את הכסף ואת המקצוע, אתה צריך לספק את הסחורה. לפי השפה היזמית-עסקית של קנדה - "נגמרו ימי התירוצים". 

הכותבת היא מורה בבית הספר "אלשורוק למצוינות" לחינוך מיוחד בטמרה ומנחה בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות

צרו איתנו קשר *5988