האם הקרע בין ימין לשמאל בלתי הפיך? תשאלו את הפנתרים השחורים

הקונגרס הישראלי פרסם לאחרונה נתונים קשים ביותר. על פי הגל השני של מדד ההסכמות, 13.5% מהימנים, ו-3.5% מאנשי השמאל, מוכנים לפעול באלימות במסגרת המאבק הפוליטי. יתרה מזאת, 30% מהישראלים פוסלים זוגיות על רקע אידאולוגי. זהו קו שבר חדש, ההולך ומתחדד בחברה הישראלית.

והאמת, שלא קשה לראות את השבר הזה ברחובות. ימי הקורונה, שאנחנו נמצאים בעיצומם, הגבירו עשרות מונים את הכאב האדיר של האזרחים. הכאב הנשקף ברשתות החברתיות, בהפגנות, ובביטויים הקשים שמוטחים האחד בשני, בולט במיוחד, ודומה שאנחנו נמצאים בפני שבר שאין לעצור אותו. משהו חסר תקדים עובר על החברה הישראלית.

אבל האם זה אכן המצב? כאשר הפנתרים השחורים זעמו ברחובות הערים והמעברות, האם השבר לא היה גדול יותר? כאשר זעקו כאן בשנות השבעים על האפליה הבולטת, וגולדה הכריזה כי "הם לא נחמדים", האם המרחק לא היה ניכר יותר? בתקופה ההיא, נישואים של מזרחים ואשכנזים היו כמעט טאבו. מסלול הלימודים נקבע על פי צבע עור. האם לא השתנינו מאז?

ובכן, מתברר שעברנו והשתננו לא מעט. מכיוון שהיום, החברה הישראלית הפכה כמעט עיוורת צבעים לאתניות ומגזר. על פי הסקר של הקונגרס, מתברר כי 90% מהצעירים לא מתייחסים כלל לשיקולים האלה בבחירת זוגיות. אתיופים, רוסים, אשכנזים מזרחים הפכו מחומות בצורות של קבוצות לסימנים תרבותיים בלבד והצעירים- הפסיקו להתעניין בקטגוריות הללו. מבחינתם, זה נעלם. אגב, בקונגרס בדקו את ההורים של אותם צעירים. גם להם- זה לא משנה.

מתברר, אם כן, שהמציאות הישראלית מגדירה מחדש את הגבולות. קבוצות ה"משלנו", אלה שאפשר לדבר איתם, לחבור אליהם, להתחתן איתם, משתנות. החברה הישראלית, שבעבר לא ידעה לקבל עירבוב גלויות או מגדרים, מכילה היום סגנונות חיים שונים, כאלה שלא ניתן היה לתאר בעבר.

ועדיין, אי אפשר להתבונן בסיר הלחץ הישראלי ולא לחשוש. אבל פרספקטיבה היסטורית ובינלאומית יכולה לסייע לנו בהבנת במצב. בנוסף, אחנו חייבים להבין כי אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה חסרת תקדים בהיסטוריה. הלחץ הבריאותי, הכלכלי והנפשי נותן את אותותיו מסביב לעולם, והפגנות פורצות מסביב לגלובוס. זה לא ייחודי לישראל. רק שכאן זה הבית, ולכן אנחנו מרגישים את זה חזק יותר.

אבל דווקא בעיצומו של המשבר הזה, אנחנו חייבים לחזור למקורות ההיסטוריים שלנו. אנחנו צריכים להכיר בכך שישראל נבנתה על בסיס מתח בין יהדות לדמוקרטיה, בין מסורת לקידמה, ולהבין שלא מדובר בקו גבול, אלא בגנרטור של יצירתיות. אנחנו צריכים לעשות שימוש בהיסטוריה היהודית כדי לעמוד על החשיבות של הלכידות והויתורים ההדדיים הדרושים כדי לקיים קהילה, וכדי לקיים עם.

ובסוף, אגב, מתברר שאנחנו לא כל כך שונים. 85% מהימנים, על פי אותו הסקר של הקונגרס הישראלי, רואים בשלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות הפרט - ערך עליון. ורוב מכריע מאנשי השמאל רואים בעצמם אזרחים פטריוטים ונאמנים למדינה. אם כך, הרי שאנחנו מרגישים אותו הדבר, חושבים דומה מאוד, אבל כועסים עד השמיים.

אנחנו צריכים להביט אל העבר ולהבין, שגם אם השבר נראה מאיים ובלתי ניתן לגישור, התמודדנו בעבר עם צרות גדולות יותר ויכולנו להם. הדרך היחידה לנצח את המשבר החברתי היא להבין כי מעבר לימין ולשמאל, מעבר למסיכות ההשתייכות החברתית, הפוליטית והמגדרית, עומדים ישראלים טובים. אם רק נוכל להביט מעבר לסטיגמות ולתפיסות ולהבין שכולנו רוצים את אותו הטוב המשותף, נוכל להתגבר על המשבר הנוכחי, כפי שהתגברנו גם בעבר. 

הכותב הוא מייסד ונשיא Mitrelli group , קרן מנומדין והקונגרס הישראלי