השירות הציבורי ומקצועיותו לא מעניינים את הדרג הפוליטי

לאחרונה פורסם בגלובס מאמר שכיוון את חיצי הביקורת על הכשלים במשבר הקורונה אל עבר הדרג הפקידותי. זאת תוך אמירה שהפתרון לכל בעיות התפקוד של הממשלה אינו בידי הפוליטיקאים אלא בידי אנשי המקצוע במשרדים השונים, וכי רק חקיקת חוק השירות הציבורי תסדיר סופסוף את תפקודם הכושל. משום מה, במציאות הישראלית חקיקה נדמית כסוג של תרופת פלאים לכל תחלואי החברה, ללא בטוחה כי לאחר מעשה נדע כי השפיעה כהוא זה על מציאות חיינו.

אמירה מרכזית אחת אינה שנויה במחלוקת: עמוד השדרה והלב הפועם של העשייה הממשלתית הם אנשי המקצוע במשרדים. לא זו אף זו, הגיע הזמן שהציבור יהיה מודע לכך שהשריר החשוב הזה, המזרים את הדם לגופה של הממשלה דורש תחזוקה, מעקב ובקרה פן יתנוון וייחלש, וימוטט את הגוף כולו.

ספק אם הציבור מודע למורכבות התפקוד של עשרות אלפי בעלי תפקידים תוך כדי חילופי ממשלות ובחירות מתמשכות, פיצול משרדים וסמכויות, הלוך ושוב, ותחת מנהלים רבים שהינם ממלאי מקום שמינויים הקבוע מוטל בספק, על כל המשתמע מכך.

בשירות הציבורי יש אלפי אנשים הרואים בעבודתם זכות ושליחות. תהליכי העבודה בו מאפשרים למשרדים השונים לממש תוכניות עבודה קיימות, חלקן תוכניות ארוכות טווח, שבזכות תכנון ותקצוב סדור יוצאות לפועל על אף חוסר הוודאות הפוליטי והמשבר התקציבי.

צריך עניין ציבורי עקבי 

צריך לומר את האמת: השירות הציבורי ומקצועיותו פשוט לא מעניינים את הדרג הפוליטי. אנחנו שומעים חדשות לבקרים את השיח על סוגיית ה"משילות", שלכאורה מכוונת לתפקוד של הפקידות, אלא שמילת הקסם הזו מתמקדת בעולם הצר מאוד של שחקני הווטו הממשלתיים - יועצים משפטיים, אנשי אגף תקציבים וחשבי המשרדים, ולצידם נציבות שירות המדינה כשער למינויים הבכירים.

רוב השרים המבקשים לממש מדיניותם רואים לנגד עיניהם ארבעה בעלי תפקידים חיוניים לצורך כך: מנכ"ל משרדם, ושלושה שחקני וטו. אם הארבעה האלה מתפקדים היטב, כל אחד לחוד ובעיקר בממשקים בינם לבין עצמם, אין לשר כל עניין בשאלות כמו האם המשרד מצליח לגייס את הצעירים המוכשרים ביותר, ומהווה מקום עבודה אטרקטיבי; האם מתנהלים במערכת תהליכי הדרכה ופיתוח הון אנושי המכשירים עתודה ניהולית; וכיצד מונעים בריחה של כישרונות, בהעדר הבניית מסלולי קריירה ובהינתן מינויים לא ענייניים בדרגות הבכירות.

ספק אם יש שר אחד בממשלה המוטרד משכרם הלא תחרותי של מנהלי מערכות המידע הממשלתיים, שעתיד הטרנספורמציה הדיגיטלית של הממשלה והאחריות לפיתוח מאות שירותים וממשקים לאזרח, מונחות על כתפיהם. הוא גם לא מתעניין בזהותם של סמנכ"לי התכנון והאסטרטגיה שאמורים להוביל את תהליכי העומק של טיוב הרגולציה וצמצום הבירוקרטיה, החשובים כל כך לכלכלה ולאזרח הקטן.

השרים וחברי הכנסת מסוגלים לזהות ולהוכיח פקיד כושל כשנדרש ממנו לספק להם מענה בסוגיה שעל סדר יומם. אולם הם חסרי כל עניין בשאלות השורש המשעממות של שיפור התיפקוד, המערבות מושגים כמו השתלמות מקצועית, חפיפה, שימור ידע, משוב, אינטגרציה של תוכניות עבודה, חדשנות בשיטות עבודה, קדנציה, פיטורים, מיון וגיוס מהיר ואיכותי.

פה ושם, הציבור מתעניין במינוי או בהתפטרות של מנכ"לי המשרדים, אם הדבר מאפשר לו לבקר את שיקוליו של שר שאינו לרוחו. הציפייה הציבורית מהשר היא שיוציא לפועל, באמצעות מנכ"לו, פרויקטים או רפורמות, אך אין ציפייה להשקעה ביסודות הבית ובתשתיות משרדו, או בקרה על כך שיטפח ויפתח את היכולות המקצועיות של כל המכלול שבתחום אחריותו.

בזמן שתשומת הלב הציבורית ממוקדת בקרבות הפוליטיים בכלל, ועל מינוי בעלי התפקידים הבכירים בפרט, השירות הציבורי המספק מענה יומיומי למיליוני אזרחים מושמץ באופן מכליל חדשות לבקרים, ובינתיים עלול להתנוון ולהתפורר. לא חוק יושיע אותו, אלא רק עניין ציבורי עקבי ומהותי, ומחויבות של הפוליטיקאים להשקיע, לפתח ולשנות את היסודות שמהם נובעת ומתקיימת משילותם.

הכותבת הייתה מנכ"לית משרד המשפטים, כיום חברת המועצה המפקחת על פייסבוק ויועצת אסטרטגית