המנגנון הריכוזי מקשה על ביצוע המדיניות

בגל הראשון של הקורונה כיהנתי כמנכ"ל המשרד לשוויון חברתי. על אף שניהול המערכה הופקד בידי משרדי הבריאות, הרווחה ופיקוד העורף, בחרנו שלא לעמוד מנגד והתגייסנו למערכה בכל הכלים המעטים שהועמדו לרשותנו. הפעלנו, לראשונה, מתכונת חירום, וגייסנו את כל יחידות המשרד בכדי לא להשאיר אף אזרח ותיק מאחור. כך הגענו לעשרות אלפי אזרחים ותיקים שהיו זקוקים לסיוע.

ואז נפל לי האסימון. הבנתי שהנה, המגזר הציבורי, שאני בשר מבשרו, יכול לעבוד אחרת. ולא, אין צורך בשעת חירום כדי שזה יקרה, יש צורך בשעה של גמישות, פיזור הכוח ורצון טוב.

בימים רגילים אין צורך להדגיש זאת, אך אנו לא בימים רגילים, ולכן הדברים צריכים להיאמר: האחריות הכוללת על השירות הציבורי, בחירום ובשגרה, היא של ממשלת ישראל. הם שקיבלו את המנדט הציבורי והמוסרי לניהול ענייני המדינה, ואנחנו, פקידי השירות הציבורי, תפקידנו להוציא מדיניות זו הלכה למעשה ובצורה היעילה ביותר. אחרי שאמרנו את זה, חלה חובת בירור עמוקה על אופן העבודה והתהליכים שמהווים את הבסיס ליישום המדיניות הממשלתית.

לפזר את הכוח

באחד מתפקידיי הראשונים, הממונה עליי אמר לי בשיחת הפתיחה שכאן "אפשר לחלום בלילה, ולהגשים בבוקר". זה היה נכון אז, ונכון גם עכשיו. השירות הוא הגורם המשפיע ביותר על כלל רבדי החיים בישראל, זה המקום שבו אפשר להפוך מושג אקדמי כמו "שוויון חברתי" למדיניות לאומית ממשית.

עם זאת, הדרך בין מדיניות ליישום ובין חלום להגשמה רצופה אתגרים רבים. אנחנו, מנכ"לי המשרדים, שהגענו כדי להוציא את המדיניות והחלומות מן הכוח אל הפועל, פוגשים לא פעם מנגנון ריכוזי, ארכאי ומסורבל המקשה על המלאכה.

הגשמת החלומות הייתה יכולה להיות משמעותית הרבה יותר, ושינוי המציאות היה יכול להיות גדול ורחב יותר, לו היו ניתנות סמכויות רחבות ומשמעויות יותר למשרדי הממשלה. וגם - לו היינו מסגלים לעצמנו נורמות ניהול אחרות, לו הכוח היה מפוזר אחרת בין הגורמים בממשלה, ולו היה ניתן חופש פעולה גדול יותר למנהלי המשרדים ולמנהלים בכלל.

כמי שגדל במערכת משנת 2006, וכעת נמצא בקדנציה השנייה כמנכ"ל משרד ממשלתי, אני יכול לקבוע שקיימת גמישות מינימלית למנהלים בשירות הציבורי, מה שמקשה מאוד על אופן העבודה. סיסמאות חוזרות ונשנות של "פקידי על" המגיעים בעיקר ממשרד האוצר על אגפיו השונים, נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים, המדברות על חופש פעולה, לא מחזיקות מים בפועל. כל מהלך הכי פשוט במגזר הפרטי, כמו ניוד עובדים, חתימה על הסכמים, העברות תקציבים או פרסום מכרזים, לוקח "שנות דור". הסיבה פשוטה: ריכוזיות יתר של "פקידי העל".

קיימת תלות כמעט מוחלטת באגף התקציבים, החשב הכללי במשרד האוצר, נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים. זו תלות שאין לה אח ורע בשום מגזר אחר במשק הישראלי, ומעטות הדוגמאות לה במדינות המתקדמות. אין יכולת אמיתית לתמרץ ולקדם עובדים על פי תוצאות ויכולות, אפס גמישות בפיטורי עובדים, "קריעת ים סוף" בקליטת עובדים, חוסר גמישות בניצול ובביצוע תקציבים, תהליכי התקשרות מסורבלים והתערבות מתמדת בביצוע התקשרויות, ואלו רק חלק מהדברים.

בלי עצמאות ויצירתיות

איני מפיל את האחריות על "פקידי העל". האחריות למימוש מדיניות הממשלה היא שלנו, מנכ"לי המשרדים, חרף הסרבול והקושי. יתרה מכך, אני מכיר רבים מהם אישית, ולפחות לגביהם אעיד שהם מונעים מכוונות טובות המגובות במקצועיות. עם זאת, ולמען אזרחי ישראל, מוכרחים לשים סוף לריכוזיות היתר הקיימת במערכת, ולתת גמישות וכלים למשרדי הממשלה. האחריות לביצוע השינוי הזה היא, דרך אגב, גם של נבחרי הציבור.

הריכוזיות מונעת עצמאות, ומדכאת כל זיק של יצירתיות וחדשנות. התהליכים הקיימים הופכים כל משימה למשימה מורכבת. הדנ"א הקיים פשוט אינו מאפשר יוזמות.

אחרי כל זה, אני מבטיח לכם שמרבית המנהלים ועובדים בשירות הציבורי (כולל "פקידי העל") עושים לילות כימים כדי לעמוד במשימותיהם, בטח בעת משבר זו. אני יכול לספור על יד אחת את הפרויקטים שרצינו לקדם בעשור האחרון, ולא הצלחנו. זה קשה ומורכב, זה דורש אומנות מיוחדת, זה בטח יותר קשה מכל מקום אחר במשק, אבל זה אפשרי ועם דנ"א אחר שמכיל אמון וגמישות, היינו מייצרים הרבה יותר למען החברה בישראל.

הכותב הוא מנכ"ל משרד ירושלים והמורשת, ולשעבר מנכ"ל המשרד לשוויון חברתי