חדר משלו: המחקר שמגלה איך נראית העבודה מרחוק אצל זוגות הורים

תקופת הקורונה טרפה את הקלפים בשוק העבודה. מנהלים ועובדים כאחד נאלצים לעכל שינויים מהירים ולהסתגל אליהם תוך כדי תנועה. איך מנהלים ומתנהלים בעולם כזה? במדור החדש "ניהול וקריירה", שיתפרסם בימי שלישי וחמישי, נציג בפניכם את מיטב המומחים שיציעו דרכים להתמודד עם עולם העבודה המשתנה, או לכל הפחות ייתנו לנו כמה נקודות למחשבה

לפני כשלושה שבועות פורסמו במוסף סוף השבוע של גלובס עדויותיהן של נשים על הקושי להחזיק במקביל בתפקידיהן בעבודה ובמשפחה בתקופת הקורונה. כפי שעלה מדבריהן ומנתונים שפורסמו, נשים שילמו מחיר גבוה יותר מגברים במשבר הנוכחי.

מחקר חדש של ד"ר רונית ויסמל-מנור, מרצה בסגל הבכיר של המחלקה לניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, מוסיף עוד נדבך. ויסמל-מנור בחנה את הפרקטיקות היומיומיות של זוגות הורים שהמשיכו לעבוד בתקופת הסגר. לכאורה, נוצרה כאן הזדמנות להתנהלות שוויונית יותר - הרי שני בני הזוג עבדו מאותו בית, אבל המסקנה שהיא הגיעה אליה עגומה: "היה מתבקש שהקורונה תשנה משהו בסיטואציה הזוגית, אבל מצאנו שלא היה שינוי מהותי. הגברים אמנם שמו לב שהנשים עושות יותר מהם, הם מצאו יותר זמן לשחק עם הילדים, אבל רוב המטלות נפלו על הנשים".

 ד"ר רונית ויסמל-מנור / צילום: תמונה פרטית

במסגרת המחקר שהובילה ויסמל-מנור עם פרופ’ ורדה וסרמן מהאוניברסיטה הפתוחה ועם ד"ר אורית שמיר-בלדרמן ממכללת עמק יזרעאל, רואיינו 15 זוגות (15 נשים ו-15 גברים) בסוף תקופת הסגר הראשון. כולם מהמעמד הבינוני-גבוה, הורים לילדים מתחת לגיל 18 החיים איתם בבית. אנחנו מביאים כאן כמה מהעדויות, בשמות בדויים.

לדברי ויסמל-מנור, "ארגונים צריכים לאמץ תפיסה חדשה שאינה רואה תפוקה ורווחת עובד כאינטרסים מנוגדים, ולהתייחס באופן פרטני לעובדים כדי להפחית מתחים ולחצים הנובעים מדרישות העבודה".

אבא בחדר העבודה, אמא בסלון

"לאמיר יש חדר עבודה מסודר. אני די עבדתי בחלל של הסלון, על שולחן. זה היה יכול להיות תוך כדי טלוויזיה של הילדים, תוך כדי צורך בשליטה שלי, שאני רואה שהילד יותר מדי במסכים, אז אני קוראת לו לידי לעשות משהו תוך כדי שאני עובדת. לא עשיתי לגמרי הפרדה כמו שאמיר עושה. לאמיר יש גם הפרדה פיזית בחדר, וגם יש לו הפרדה בראש. כשהוא עובד הוא עובד. זהו. הוא יכול מדי פעם לעשות הפסקות, לבוא לעזור למישהו וזה, אבל בעיקרון הוא לא מוסח... לא נעלתי את עצמי באיזה חדר לשמונה שעות".

(מיטל, בת 44, עובדת בשירות המדינה, נשואה לאמיר, מנהל בהייטק. הורים לשלושה)

חלוקת האחריות על הילדים כל כך מוטבעת, שקשה לעתים לנשים "לשחרר" את השליטה ולגברים אין בעיה להיסגר לשעות ארוכות בחדר העבודה וגם הילדים יודעים לא להפריע להם. הפרקטיקה הזאת חזרה על עצמה, והיא תוארה כך על ידי ויוי, חברת סגל אקדמי: "יש לי חדר עבודה גדול בבית... ובחיי היום יום אני עובדת בו. אבל עכשיו, עם הקורונה, הילד השתלט על המרחב הזה... עברתי לסלון. ככה אני במרכז הבית וכל העניינים עוברים דרכי... עשיתי סל כזה של רמי לוי ואני הולכת איתו לכל מקום... אני בחדר עבודה נייד כזה".

לדברי ויסמל-מנור, "אחת הנשים השתמשה במילה ‘כיבוש’. הגברים קיבלו את החדר והנשים עבדו בסלון או במטבח, במקום שאפשר לראות את הילדים. קשה יותר להתרכז כשמפריעים לך כל הזמן וגם שיש שקט אין ודאות מתי הוא ייגמר. אישה אחת סיפרה שהיא יצאה למדרגות כדי לנהל שיחת עבודה".

אבא עובד בבוקר, אמא עובדת בערב

"אז מה שבאמת קורה עכשיו... עומר קם בשלוש בלילה, הולך לעבודה עד סביבות 12:00־11:30. מגיע הביתה, אוכלים צהריים, נחים טיפה, ואז אחרי הצהריים זה תלוי. אם לו יש שיחה, אני לוקחת את הילדים החוצה ואת הכלב לטיול. אם לי יש שיחה, משהו כזה, הפוך. ואז התארגנויות לערב, עומר בדרך כלל עושה את המקלחת, אני מכינה בינתיים את ארוחת הערב וכשהם הולכים לישון בסביבות 20:30־21:00 אני עולה למעלה [לעבוד] עד שתיים־שלוש לפנות בוקר, זאת אומרת אני הולכת לישון ועומר בעצם קם. ומתחילה את שגרת היום ב־6:30 בבוקר" (אורלי, חברת סגל אקדמי בת 46, נשואה לעומר, מנהל בחברת סטארט-אפ בן 45. הורים לשניים)

לפי ויסמל-מנור, אורלי ועומר אינם היחידים שהחליטו לחלק כך את זמני העבודה.
"לעתים קרובות הנשים גם נעדרו מאירועים וישיבות שהתקיימו בשעות שהן היו עסוקות עם הילדים. רבות מהמרואיינות עבדו בשעות אחר הצהריים או הערב כאשר בני זוגן התפנו לקבל על עצמם את הטיפול בילדים או לאחר שילדים הלכו לישון והן יכלו לקבל מרחב שקט. ואולם אחר הצהריים ובשעות הערב הייתה נוכחות דלה יותר של עובדים ולמעשה כך נפגעה גם נראותן במקום העבודה. לא הייתה להן נגישות לעובדים אחרים, לא הייתה להן יכולת לעשות נטוורקינג, כי רוב העובדים האחרים לא זמינים".

אבא עושה קניות, אמא מטפלת בשוטף

"יחסית לזוגות שאני מכיר, אנחנו שוויוניים, אבל זה לעולם לא שוויוני לחלוטין. תמיד ריטה תעשה יותר. זה לא בהכרח מתבטא באחוזים של היקף העבודה, נאמר מי עשה יותר כביסות. כביסות זה עליי ולצעוק על הילדים שיעשו את המדיח זה שנינו, ולטאטא זה עליה... יש לנו חלוקה מסוימת, אבל מה שנופל הרבה על הכתפיים של ריטה, שאני לא עושה, זה האחריות על ההרצה של הדברים" (יואב, בן 50, חבר סגל באוניברסיטה, נשוי לריטה, גם היא חברת סגל. הורים לשניים)

"גברים מסוימים הופתעו לראות כמה הנשים שלהם עושות", אומרת ויסמל-מנור. "הנשים טיפלו בשוטף, כמו בישולים, כביסות והשגחה על הילדים, והגברים על הקניות והיו ‘מורים’ של הילדים.

"המשימות של הנשים היו מיידיות ולא ניתנות לדחייה ואילו את המשימות של הגברים היה ניתן לבחור מתי לעשות. כן גברים הפכו ליותר שותפים ובילו יותר זמן עם הילדים".

לאמא חשובה התמונה בזום, לאבא לא אכפת

"אני מודה שבזום נורא קשה שאתה רואה את עצמך כל הזמן, אז אני כל הזמן משחקת עם השיער ומתעסקת עם עצמי במקום להיות בזום. החלטתי להוריד את התמונה שלי כדי לא להתעסק בזה. השיחה נהיית נוחה יותר ומרגישים פחות לחץ. בלי השיפוטיות העצמית הזו. זו חוויה של נורמליות" (ריטה, חברת סגל אקדמי, נשואה ליואב. הורים לשניים)

"דרך המצלמה את נחשפת", אומרת ויסמל. "נשים צריכות לשים לב יותר להופעה שלהן, לרקע של סביבת העבודה. ביקשנו מכל אחד לשלוח לנו תמונה של פינת העבודה.
"אבל מה עושה אישה שעובדת מחדר שינה? נשים היו עסוקות בצורך להתאפר, לסדר את השיער. הן גם היו מודאגות מאיך הבית נראה, אם הוא מסודר. זה לא היה רלוונטי לגברים כי הם היו בתוך החדר. החדר היה מאורגן. יש תמונה של חדר שכל הרצפה מלאה בצעצועים, אבל דרך המצלמה רואים קיר לבן. הילדים הרי לא ייכנסו במפתיע לחדר.

"כשאתה במרחב האינטימי שלך ופתאום זה הופך לחדר ישיבה פומבי זה בעייתי בעיקר לנשים בתפקידי ניהול בכירים. בוחנים אותן בביקורתיות וגם עמיתים העירו לחלקן. כמה מאמץ ועבודה דרושים לנשים כדי לשמר את הדימוי הסמכותי מהבית לעומת גברים. אצל הגברים זה לא אישו. הם לא התעסקו בזה. הם שאלו את עצמם אם רואים בתמונה שאני מגולח".