בנקים הם לא רק מקום לשמור על הכסף, הם גם מקום לשמור על עקרונות חברתיים

שותפות בעסקים מפוקפקים מהווה גם תמיכה בעצם קיומם, וגם הנאה מפירות אסורים

אחריות תאגידית / צילום: Shutterstock, Waraporn Wattanakul
אחריות תאגידית / צילום: Shutterstock, Waraporn Wattanakul

אחת הסוגיות האתיות בתחום העסקים היא שאלת שיתופי הפעולה עם גורמים מפוקפקים, או כאלה שאינם נוהגים על פי אמות מידה מוסריות בסיסיות. הסוגיה היא סבוכה מאוד, בשתי רמות.

הרמה הראשונה היא השאלה העקרונית: עסקים אמנם צריכים להתנהל בדרך שתעניק רווח לבעלים ולעובדים, אך מאידך גיסא, כמו בכל תחום מתחומי החיים, גם עליהם מוטלות חובות מוסריות. אסור לעסק לעשות רווח ולא במשפט, להתבסס על רמאות ושקר, להונות את הלקוחות או את העובדים, ועוד עקרונות מוסריים המחייבים לבחון לא רק מהי השורה התחתונה של הרווח וההפסד, אלא גם האם הוא הושג ביושר ובדרך מותרת. במסגרת מערכת הערכים העסקיים האלה יש לדון בסוגיית מחויבותו האתית של עסק לא רק להתנהגותו שלו, אלא גם לרמה האתית שבה מתנהלים השותפים האחרים.

הרמה השנייה היא הרמה המעשית: גם אם נניח שמוטל על מפעל כלשהו או מערכת פיננסית לבחון עם מי הם עושים עסקים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שפעמים רבות אין להם את הכלים לעשות זאת. לא זו בלבד, אלא שעולם העסקים מתנהל לעתים כגו'נגל, וצריך להיזהר מלהציב רף אתי שלא ניתן לעמוד בו. בדרך כלל, כשמציבים רף כזה - לא זו בלבד שהוא עצמו לא נשמר, אלא שהוא גורר בעקבותיו חוסר התייחסות גם לכללים אתיים בסיסיים יותר, שכן האתיקה כולה מצטיירת כבלתי ניתנת ליישום.

עצם העיקרון של גבולות שיתוף הפעולה עם עסקים מפוקפקים מחייב. לא ניתן להתחבא תחת ההתעלמות, והאמירה כי כל אחד מחויב לדאוג רק לנעשה בחצרו. שותפות בעסקים אלה מהווה גם תמיכה בעצם קיומם, וגם הנאה מפירות אסורים. כבר המשנה עסקה לדוגמה במסחר עם רועי צאן, שנהגו לגנוב מהכבשים שניתנו להם לרעיה: "אין קחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פרות עצים ופרות" (משנה בבא קמא פ"י מ"ט).

באיסור זה בוטא הכלל האתי כי משעה שסביר מאוד להניח כי מדובר בעסק מפוקפק מבחינה מוסרית - מוטל על החברה איסור לסחור עם העסק הזה, ולקנות את פירותיו. חובה מוסרית זו הפכה לאיסור המממש את העיקרון הזה.

מצבי קצה שאסור שיהפכו לנורמה

חשוב להדגיש כי אין מדובר בהחרמה כדי להשיג מטרות אחרות. החרמה כזו היא פסולה. הדבר נובע מעצם משמעותו של הקיום המשותף. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" הוא יסוד המוסר, שאותו הציב הלל הזקן בפני מי שביקש ממנו ללמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת. ברם, עיקרון זה לעצמו עדיין היה מותיר מרחב רב לרשות להפעיל לחץ כלכלי על מי שאינו פועל לפי רצונו של המחרים: בין אם מדובר בלחץ כלכלי כדי להשיג התנהגות דתית (סגירה בשבת), בין אם מדובר בהכרעה להילחם בעסק מסוים בשל העובדה שהוא שייך לבעל עמדה פוליטית פסולה. ועל כן, ישנה חשיבות מרובה להציב גם נימוק נוסף: החרמה היא כדור שלג, ופועלת כבומרנג. כבר בעלי התוספות (פרשנים קדומים של התלמוד) כתבו כי במקום שבו מפיצים שנאה, גם אם היא "מוצדקת", התוצאות הבלתי נמנעות הן "כיון שהוא שונאו - גם חבירו שונא אותו, דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה".

מדובר באיסור שיתוף פעולה עם גורמים שעצם הנכונות לעבוד איתם, גם אם המוטיבציה לעשות זאת עסקית ובעלת בסיס כלכלי, היא למעשה שותפות במעשה הפשיעה. אלה מצבי קצה, שאסור להם להפוך לנורמה שכיחה של בניית חומות, אולם לא ניתן להתעלם מאיסור ההצדקה של מעשים מסוימים. זה נכון במישורים הבינלאומיים, כגון מכירת נשק לגורמים שמשתמשים בו לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, וזה נכון גם במישור העסקי והמסחרי.

גוף אשראי גדול מעניק משרותיו לחברה עסקית המבוססת על מעשים פסולים ומגונים - אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי הוא עוסק במימון בלבד, ואין הוא נכנס לשאלת תחומי העיסוק; חברות המעניקות שירותים לעיצוב מחדש של תדמית באינטרנט אינן רשאיות לסייע בידי פדופיל להסתיר את עברו, ולהתחבא מאחורי הטיעון כי הם רק הצד הטכני של התחום, ואין הם נכנסים לשאלות ערכיות; ואלו דוגמאות בלבד למקרי הקצה, שבהם אין מדובר בהחרמה על רקע העובדה שמעשים מסוימים לא מוצאים חן בעיני החברות, אלא בחובה להימנע מסיוע לדבר עבירה. זהו המקום בו עובר קו הגבול בין החרמה ובין הימנעות מעסקים משותפים. 

הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

צרו איתנו קשר *5988