אסור היה לשדר את הראיון עם אביעד משה

תפקידה של התקשורת הוא לתת במה לנשים שנפגעו ולא לגברים שפגעו • חופש הביטוי אינו תירוץ לביזוי נשים

אומנם אנו חיים במדינה דמוקרטית ובה הזכות החוקתית לחופש הביטוי, ובה לתקשורת יש את החופש לפרסם את כל מה שאמור לעניינן את הציבור. יחד עם זאת, לפעמים צריך לשים גבול לעיתונות צהובה ורכילותית ולומר די.

לתת במה לאביעד משה, אדם החשוד בניסיון אכזרי במיוחד לרצוח את אשתו תוך שהוא משחית כליל את פניה ואת איברי גופה ומטיל בה מומים פיזיים נצחיים, וכל זאת בעוד היא אוחזת בבנם הפעוט, ולהשמיע את קולו, היא פגיעה אלימה נוספת ומזלזלת בשירה איסקוב ובכל הנשים הרבות הסובלות מאלימות במשפחה ומתקיפות ומיניות.

נשים שחוות אלימות במשפחה מצויות ממילא בעמדת נחיתות קשה, הן שבויות בידי הבעל האלים ונאלצות לשמור בסוד את עובדת היותן מוכות, וזאת מתוך תקווה שהאלימות נגדן תיפסק. כך שלתת לגיטימציה לאביעד משה האכזרי במה בתקשורת מקטינה ומסכנת אותן עוד יותר.

לתקשורת יש תפקיד חברתי חשוב - היא מאירה בזרקור תופעות חברתיות שיש למגר, והיא חייבת לעזור לנשים אלה ולסייע להן להתמודד עם הקושי האדיר שהן חוות כדי לצאת ממעגל האימה והאלימות שבו הן מצויות. התקשורת מכתיבה את השיח הציבורי, ועליה לנהוג במשנה זהירות במסרים שהיא מעבירה.

מהדורת חדשות "כאן" בשבוע שעבר השפילה וביזתה את שירה איסקוב, ונדמה כי האישה הזאת סבלה די ותמשיך לסבול לעד מתוצאות מעשיו הנפשעים של אביעד משה. לכנות את אביעד משה "חשוד בניסיון לרצח" הוא מונח משפטי. האיש הוא רוצח אכזרי גם אם טרם הורשע וגם אם לא גרם למותה של שירה אלא "רק" רצח את נפשה.

מלחמה קשה בשלוש חזיתות

נשים המצויות במעגל האלימות חוות מלחמה קשה בשלוש חזיתות משפטיות: הראשונה, הפלילית, שבה גם כך הן בעמדת נחיתות; השנייה, החזית של דיני המשפחה, הכוללת הליכים משפילים לצורך השגת הגט המיוחל וזאת מול הרכב של רבנים הפוסקים בהתאם להלכה מיושנת, אשר ממילא מפלה נשים, ובכך הן לעתים מפסידות את רכושן עקב סחטנות הבעל למתן גט ונקלעות למעגל העוני; החזית היחידה בה יזכו לפיצויים כספיים גבוהים ולרכושו של הבעל האלים, היא התביעה האזרחית אותן תגשנה לבתי משפט אזרחיים, שהם בתי המשפט לענייני משפחה. תביעות נזיקיות אלה יכולות לחרוץ את גורלן בין חיי עוני או חיים ברווחה כלכלית.

המשטרה והפרקליטות לא תמיד עומדות לצד הנשים המוכות, הן ממעטות בהגשת כתבי אישום ובכך מרפות את ידיהן של נשים אלה מלהאמין במערכת ולהגיש תלונות במשטרה. אך נשים שמגישות תלונות עקב אלימות, נשלחות לרוב עם ילדיהן למקלטים לנשים מוכות ומורחקות ממקומות עבודתן וממוסדות החינוך של ילדיהן. לעתים קרובות, תוצאות ההליכים הפליליים מאכזבות, ולרוב, תיקי אלימות במשפחה מסתיימים בהסדרי טיעון מגוחכים ובפסיקת עבודות שירות, ובכך לא משיגים את הצדק הראוי לאישה שסבלה מתקיפות קשות לאורך שנות נישואיה.

כאמור, בתי הדין הרבניים נוהגים להפלות נשים ומתעלמים או מגמדים את עוצמת האלימות שחוותה האישה, ופעמים רבות מנסים ללחוץ על נשים מוכות להסכים לשלום-בית, מצב מגוחך לכשעצמו. לצערי, בתי המשפט לענייני משפחה שאמורים להעדיף את "טובת הילד", מאפשרים לגברים אלימים לקבל הסדרי ראייה עם ילדיהם.

אומנם סנונית ראשונה ומבורכת הגיעה לאחרונה מכיוון המחוקק, אשר חוקק את תיקון מספר 19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, המפקיע מידי גברים שפגעו בנשותיהם וילדיהם את היכולת לקבל עבורם החלטות רפואיות. כך למשל, שירה איסקוב אינה תלויה עוד באביעד משה בקבלת החלטות רפואיות בעניין טיפולים רפואיים עבורו. יוזכר כי עד לאחרונה התנגד אביעד משה לבקשתה לאפשר לילדם הפעוט לקבל טיפולים הדרושים לו עקב העובדה שצפה במו-עיניו באימו שוכבת ומתבוססת בדמה.

האפשרות היחידה העומדת בפני נשים מוכות ובה הן בעלות השליטה היא התביעה האזרחית, בה האישה המוכה תובעת פיצויים כספיים בגין הנזקים הגופניים והנפשיים האדירים שחוותה לאורך חיי נישואיה. ההליך הוא אנונימי לחלוטין, ובית המשפט שם אותה במרכז ובוחן את הנזקים שנגרמו לה, וחשוב מכך - הפיצויים האזרחיים מהווים ענישה אזרחית משמעותית נגד התוקף האכזר, והוא עלול לאבד את כל רכושו, לרבות ביתם המשותף, לטובתן.

אני מאמינה שתפקידה של התקשורת הוא לתת במה לנשים שנפגעו ולא לגברים שפגעו. חופש הביטוי אינו תירוץ לביזוי נשים! שידור הראיון של אביעד משה היה טעות מיותרת ואכזרית. 

הכותבת היא עורכת דין ממשרד לייזרוביץ ברק, מומחית בייצוג נפגעות תקיפה מינית ואלימות במשפחה