תתייחסו לאלימות נגד נשים כאל טרור לכל דבר

שלוש חוליות מסבירות את המחדל של המשך האלימות נגד נשים בישראל: זמינות הנשק, היעדר שימוש בטכנולוגיות ניטור למיגור ומניעת טרור אזרחי הנובע מפשיעה או לטרור נגד נשים וההזנחה של הממשלה

נשק / צילום: שאטרסטוק
נשק / צילום: שאטרסטוק

כמה שעות אחרי רציחתה של דיאנה רז בשתי יריות אקדח שירה בה בעלה בקור-רוח, תוך שהוא מכוון לראש ולבטן ולא מותיר לה סיכוי, שודרה בחדשות 13 כתבה על אחת הנשים היותר מצליחות בסטארט-אפ ניישן שלנו - קירה רדינסקי. אחת ההמצאות בהן נגעה הכתבה, היא האלגוריתם לזיהוי מפגע בודד ברשתות החברתיות, שהפחית בשיעור גדול את מספר הפיגועים מדי מפגע עצמאי שאינו קשור לשום ארגון. אם תשאלו את לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל - המרת טכנולוגיות למניעת טרור לשימוש אזרחי למניעת רצח נשים, הוא המשימה הבאה של כל העוסקות והעוסקים בנושא. כי רצח נשים הוא טרור, לכל דבר ועניין.

במקביל, אנו חשופות וחשופים מזה מספר ימים להתקוממות ברחוב הערבי, נגד אוזלת-היד של המשטרה במיגור הפשיעה המאורגנת, איסוף הנשק הבלתי חוקי והירי המשתולל, שגורם למספר תלת-ספרתי של נרצחים בשנה.

יש שלוש חוליות מקשרות בין שני הנושאים הקשים הללו: זמינות הנשק, היעדר שימוש בטכנולוגיות ניטור למיגור ומניעת טרור אזרחי הנובע מפשיעה או לטרור נגד נשים, וההזנחה של הממשלה - שאין לי אלא לייחס לה כוונת מכוון ולכנותה "הזנחה פושעת". שכן, כשהממשלה רוצה - הממשלה מונעת וממגרת. היא כבר הוכיחה את זה בעבר.

סוגיית נשיאת הנשק היא סוגייה "חמה" לא רק בארץ. בארה"ב למשל, זהו אחד ממוקדי הוויכוח המר בין הדמוקרטים לרפובליקאים, כשברקע יש לא מעט פיגועים אזרחיים המוניים שבוצעו בידי מי שפשוט נגשו, בחסות התיקון השני לחוקה, ורכשו נשק מחנות מקומית. הוויכוח אינו על הקשר בין זמינות הנשק לשימוש בו, אלא על אחזקת הנשק כזכות אזרחית דמוקרטית. בישראל, התירוץ האולטימטיבי של המצדדים באחזקת נשק על-ידי אזרחים הוא ביטחוני: השימוש בתפוצה גבוהה של נשק ברישיון ברחוב, על-מנת להגיב לפיגועים. רק שמשי דרומי ועד אריה שיף, ברור שזמינות הנשק מביאה לשימוש בו, והשימוש בו קטלני. אין מדובר רק ברובים ואקדחים, אלא גם בחומרי נפץ המשמשים את ארגוני הפשיעה.

"האקדח על שולחן המטבח", הקמפיין לצמצום תפוצת נשק קל שהביא לתקופה מסיימת לחובת הפקדת נשק בתום משמרת אבטחה, טוענות כי רק בין שנים 2002-2013, לפחות 33 חפות וחפים מפשע נפלו קורבן לנשק אבטחה שנישא מחוץ למסגרת העבודה. רוב הקורבנות - 18 מהם נשים - נרצחו במרחב הפרטי-משפחתי. נשים וגברים נוספים נפלו קורבן לנשק אבטחה בנסיבות שונות - מקרי רצח במרחב הציבורי, תאונות, ירי עקב זיהוי שגוי והתאבדויות, כך שמספר הקורבנות המלא של נשק אבטחה לא ידוע, הן אומרות. "מחקרים מרחבי העולם מצאו כי בבתים בהם מוחזק כלי ירייה הסיכון לרצח נשים מוגבר פי 3 עד פי 5".

מה לעשות? לעשות. לאסוף את הנשק מהחברה הערבית, לצמצם משמעותית את נשיאת הנשק ברישיון, לא לאפשר לאנשי בטחון ומשטרה לשאת נשק מחוץ לשעות העבודה, להתנות רישיון נשק באבחון פסיכולוגי מקיף, ולהרים טלפון לקירה רדינסקי על-מנת להשתמש בפיתוח הטכנולוגי שלה, למניעת הטרור האמיתי וזה שגובה מאתנו מחיר דמים כבד. הסיבה לרצח נשים נעוצה בחברה פטריארכלית, בנישואי קניין, בעיוותים קשים בתפיסת הגבריות כרישיון להרוג. כל עוד זה בראש - זה לגיטימי, גם אם מגונה בעיני. ברגע שנתתם להם נשק, אין דרך חזרה.

למעלה ממאה אזרחים ואזרחיות ערבים נרצחו רק בשנה האחרונה, עשרות נשים שנרצחו בידי בני זוגם בעשור האחרון, קורבנותיהם של דרומי ושיף, ודיאנה רז אחת - שאם לבעלה השוטר לא היה אקדח הייתה עדיין בחיים. חולקות/ים עלי? אז תסתכלו לשירה איסקוב עמוק בעיניים. כי לו לבעלה היה נשק חם, היא הייתה עוד שם על הקיר.

הכותבת היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה, חברה בתנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים

צרו איתנו קשר *5988