ישראל שמה את התלמידים ואת החינוך במקום האחרון

הילדים פחות חשובים משמורות הטבע, המסעדות, המספרות והקוסמטיקה - וכשהגשם יורד, גם הילדים שלי נרטבים

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. קראתי שעל רקע הירידה בקצב ההתחסנות נגד הקורונה, יוצא משרד הבריאות לקרב ומעלה קמפיין שנועד להילחם בפייק ניוז. הקמפיין, שיעלה מיליוני שקלים, נועד לשכנע את המתלבטים להסתמך רק על דעתם של גורמים אמינים, ואף ללמד את הציבור איך לזהות שקר.

קצת מצחיק, במובן המגרד של המילה, לחשוב על ממשלת ישראל שוכרת משרד פרסום כדי ללמד את הציבור הישראלי לזהות שקרים ושקרנים. לי זה הזכיר את המכתם הידוע הגורס שדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה שעורכים הצבעה מה לאכול לארוחת צהריים.

כשהגשם יורד, גם הילדים שלי נרטבים / צילום: Shutterstock
 כשהגשם יורד, גם הילדים שלי נרטבים / צילום: Shutterstock

לא, באמת, יש דברים שאם מתעכבים עליהם רגע אחד יותר מדי אפשר לחוש את האבסורד סוער ומתנגש בקירות חדרי המוח כמו בלון שיוצא ממנו האוויר: הפרסומאי והפוליטיקאי, שתי ישויות שבבסיס קיומן עומדים ההגזמה, האשליה, הסילוף, הכזב, הבלבול והטִפְלוּל (מניפולציה בעברית) חוברים להם יחד כדי ללמד אותנו, אנשי האמת והיומיום, איך לזהות שקרים ושקרנים - והכול בעלות של מיליונים שנלקחים מהכיסים שלנו, כמובן.

ממשלת ישראל מנסה לשכנע את הציבור להסתמך על דעתם של גורמים אמינים. הרי לכם התגלמות מושלמת של האבסורד בחיים הציבוריים. אתם, ממשלת ישראל, רוצים להילחם בפייק ניוז? והרי אתם כל מה שפייק.

אתם, השרים שחיים בטוויטר ובפייסבוק ובטיק טוק כאילו אין לכם עבודה, מנסים לשכנע את האזרחים להימנע מרשתות חברתיות? אתם מנסים לקדם אמינות, באמת? והרי אף אחד כבר לא מאמין למילה שנאמרת בממשלת ישראל, כולל היושבים בה. הרי שמענו את ההקלטות מישיבת הממשלה, הרי חיינו פה בשנה האחרונה. כשאתם אומרים ערב טוב אני רץ לחלון לבדוק שהשמש שקעה, ובדרך כלל מתברר שזו שעת צהריים ולמטה אפשר לראות שני זאבים וכבשה מצביעים מה לאכול.

לא צריך קמפיין ולא צריך מיליונים. נכון לעכשיו, נראה לי שהדרך הכי טובה, אולי היחידה, שבה משרד הבריאות וממשלת ישראל יכולים לשכנע את הישראלים המתלבטים אם להתחסן זה להפסיק לקרוא לישראלים להתחסן ולהתחיל לומר שהחיסונים מסוכנים, אם אפשר, אפילו לאסור עליהם לגמרי. אני שם 15 שקל שהצעד הזה לבדו יגרום לנהירה של עשרות אלפי מתלבטים משלל מגזרים אל מתחמי חיסון מחתרתיים. אנשים יזייפו את הגיל שלהם כדי להתחסן, כמו שפעם עשו כדי להתגייס לפלמ"ח.

ב. כשלעצמי, התחסנתי פעמיים ואני חסיד מושבע של חיסונים, ובאופן כללי של הרפואה ושל הרופאה שלי בפרט. לגרעין הקשה של מתנגדי החיסונים אין לי שום סימפטיה, בעיניי הם מתנגדים לאנושות, אבל בינינו, אני מבין את המתלבטים ואת החשדנים שלא ממהרים לקבוע תור.

אם הם לא מסכנים את עצמם ואת סביבתם, שמים מסכות ומקפידים על ריחוק חברתי, ובטח אם הם צעירים ובריאים, זכותם המלאה להתעכב, להתלבט, לחשוב על זה עוד קצת, לראות מה קורה בעולם, אולי לחכות לשדרוג. כן, זכותם המלאה לחכות ובטח שזכותם המלאה לא להאמין לאף אחד - לא לממשלה, לא לחברות הענק, לא לממסד הרפואי - למעשה, אפשר אף לטעון שזו חובתו של אזרח מודע; לחשוב פעמיים, ללכת נגד העדר, לשחות נגד הזרם.

כולם קוראים לכולם לצאת להתחסן, אבל אני לא מתכוון לקרוא לאף אחד לעשות שום דבר. אני רואה איך אוכלים להם את הראשים ומבזים אותם ברשתות החברתיות ואיך הכריזו עליהם כאויבי הציבור - הייתה איזו אחת בלי מזל שלא רצתה להתחסן ואז נדבקה וחלתה ואנשים אשכרה הסתערו עליה כעדר זומבים וחגגו על זה בלהיטות דוחה למדי, זה היה מביך - ומיד בא לי להתייצב לצידם (מרחוק, באוויר הפתוח).

מה בהתנהלות של המדינה אמור היה לעורר את אמונם בדיוק? הם אויבי הציבור, באמת? הם אלה שהשאירו את נתב"ג פתוח? הם אויבי הציבור, או אלה שנקטו אכיפה בררנית והתעלמו מהפרות המוניות? הם, או שמי שמטילים סגרים ארוכים, שרירותיים, פוליטיים? הם אלה שלא העבירו תקציב יותר משנתיים? הם אויבי הציבור, או אלה שמשאירים את תלמידי ישראל כבר שנה בבית?

אני יודע מי האויב היותר גדול שלי.

ג. ואם כבר תלמידי ישראל; לדיון העירני בעניין הנזק שגרמה להם השנה האחרונה התווסף השבוע טיעון חדש. ככה זה, דיונים הם כמו מדורות, אתה חייב להמשיך להאכיל את האש.

כמו שכבר כתבתי בעבר, אני פחות מתחבר לנבואות הזעם על "הדור האבוד", כנראה שאני מאמין קצת יותר בכושר ההתאוששות של הצעירים, אבל כמובן שאי אפשר להתכחש לנזק שנגרם, אין הורה שלא רואה אותו בעיניים כלות. השבוע היינו בשתי אספות הורים, ומה אני אגיד לכם? כשהגשם יורד הילדים שלי נרטבים כמו כולם. ולמרות זאת, אני גם רואה אותם מתרוממים מחדש. יש להם את הכוח.

אבל העצים הישנים במדורה, קרי מצבם הנפשי של הילדים, כבר הפכו לאפר. השבוע, כאמור, נוסף טיעון חדש שטרם נתקלתי בו קודם: "כושר ההשתכרות העתידי של תלמידי ישראל". קראתי שלפי הערכת מחלקת החינוך של ה־OECD - כל תלמיד ישראלי צפוי להפסיד כ-5% משכרו בימי חייו בשל אובדן הלימודים שלו בתקופת הקורונה.

הערכה שנשמעת מעט ביזארית, ובכל זאת: להבות המדורה גבהו במעט ולכולם מסביב נהיה יותר נעים לרגע. הנזק למשק ולתוצר הלאומי הוערך ב-20 מיליארד ש"ח, אבל נתקלתי כבר גם במספר 30, מי אמר 35?

אני האחרון שיזלזל בכושר ההשתכרות ובמשמעותם של 5% במשכורת, אבל הטיעון הזה העציב אותי מאוד. כושר ההשתכרות העתידי של הילדים, זה מה שאכפת לכם? זה כל מה שאכפת לכם? לא, באמת, יש דברים שאם מתעכבים עליהם רגע אחד יותר מדי אפשר לחוש את האבסורד סוער ומתנגש בקירות חדרי המוח כמו בלון שיוצא ממנו האוויר: ישראל שמה את התלמידים ואת החינוך שלה במקום האחרון (אנחנו המדינה שיחד עם מקסיקו למדו בה הכי פחות השנה), אחרי שמורות הטבע, אחרי המסעדות, אחרי המספרות, אחרי מכוני הקוסמטיקה, בקצב הזה עוד נלך להופעות ונטוס לחו"ל לפני שהילדים יילכו לבית ספר - וזה מה שחשוב עכשיו, כושר ההשתכרות העתידי? מה עם הכושר הנוכחי להיות ילדים, מתבגרים, צעירים? מה הילדים האלה בשבילכם בדיוק, מלבד עוד לבנה בחומה?

ד. ומה הכי יפה? שאחר כך, מתישהו, אולי בקורונה הבאה, אולי אחריה, אולי בכלל יהיה משהו אחר, מי יודע, יבוא עוד קמפיין שיעלה מיליונים וינסה לשכנע את אזרחי ישראל הצעירים לשים מבטחם ואמונם בממשלת ישראל. כן, אותה ממשלה שנעלה אותם בבית לשנה כשהישיבות נשארות פתוחות ודחקה אותם. בואו נראה איך זה יילך.