האלימות בהפגנות בערים החרדיות: שיטור יתר או שיטור חסר?

בניגוד לרושם שנוצר בציבור, מחוללי ההפגנות בציבור החרדי הם קבוצות קנאיות שלא במיינסטרים החרדי, ובניגוד לדעה הרווחת בחברה החרדית, נדמה שהמשטרה דווקא הפעילה כוח חסר ולא יעיל מול ההפרות

הלוויה המונית בבני ברק / צילום: שלומי גבאי , באדיבות וואלה חדשות
הלוויה המונית בבני ברק / צילום: שלומי גבאי , באדיבות וואלה חדשות

הפגנת אלימות מצד חוגים מסוימים בציבור החרדי אינה חידוש של התקופה האחרונה, אלא תופעה מוכרת ושכיחה במציאות הישראלית, עליה עמד מזה כבר פרופ' נחמן בן יהודה בהציגו דפוסים של אלימות מצד גורמים בציבור החרדי מאז קום המדינה. ברם, אלימות קיצונית, הכוללת פגיעה פיזית רצינית ומסכנת חיי אדם, נתפסה בחברה החרדית כטאבו, ועל כן הייתה היא לרוב מתוחמת, מרוסנת ונשלטת על-ידי האוטוריטות הדתיות.

ואולם דומה כי המחאה והאלימות שמפגינים חוגים מסוימים בציבור החרדי בחודשים האחרונים, בתגובה לניסיונות המשטרה לאכוף את הנחיות משרד הבריאות בגין התפשטות הקורונה, חורגות מן הדפוסים המוכרים, בהיותן שלוחות רסן וכרוכות בסיכון ממשי לחיי אדם. סיכון זה נובע לא רק מההתקהלויות של ציבור חרדי באותם אירועים, שיש בהן להוביל להדבקה המונית, אלא מאופיים המתלהם, האגרסיבי והלוחמני.

בשורות הבאות נבקש לטעון כי אלימות זו מתבצעת על-ידי חוגים קנאיים קיצוניים בציבור החרדי, שעל אף שהם זוכים לסיקור תקשורתי נרחב, הם מהווים מיעוט שולי מקרבו; כי האלימות הבוטה משמשת את החוגים הקנאיים להפגנת זהותם הבדלנית, התנגדותם לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ואי-הכרתם ברשויות המדינה ובחוקיה; וכי התנהלותם של כוחות המשטרה בתגובה לאלימות הקשה אינה ביטוי לשיטור יתר כלפי הציבור החרדי, כפי שנטען לאחרונה על-ידי חלק מהציבור החרדי.

בדיון בנושא זה חשוב להדגיש כי החברה החרדית אינה עשויה מקשה אחת. המחנה המרכזי בחברה החרדית, המהווה את מרביתה, אינו שותף לפעילות האלימה, ורבים ממנו אינם מזוהים עימה ובחלק ניכר מן המקרים אף מגנים אותה.

גילויי האלימות הם נחלתו של מיעוט קטן בציבור החרדי המזוהה עם החוגים הקנאיים. חוגים אלה מאופיינים בעמדה אנטי-ציונית חריפה ובלתי מתפשרת נגד הציונות ובהתבדלות מוחלטת מהמפעל הציוני וממדינת ישראל. הם אינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית ומסרבים לשתף פעולה עם מוסדותיה. יתרה מכך, הם מבטאים גישה לעומתית לא רק נגד חברת הרוב, אלא גם נגד חוגים הנמנים עם המחנה המרכזי המתון בציבור החרדי, הנתפסים בעיניהם כ"פשרנים" על שום שיתוף-הפעולה שלהם עם המדינה הציונית ומוסדותיה, והם נאבקים נגדם לא פחות מאשר נגד "המדינה הציויינית", כלשונם.

חלק מן החוגים המזוהים עם המחנה הקנאי מבטאים גישה אקטיביסטית לוחמנית, ומרבים ליצור עימותים עם רשויות המדינה. בימים כתיקונם, חוגים אלה תרים אחר הזדמנויות שונות לבטא את עמדותיהם התקיפות, והם עושים זאת בשנים האחרונות בעיקר בצורה של הפגנות אלימות נגד הגיוס.

עם פרסום הנחיות משרד הבריאות בדבר האיסור על התקהלויות, ניצלו כמה מן הפלגים הקנאיים את ההזדמנות להפגין את גישתם הלעומתית ביחס למדינה, וזאת על-ידי הפרת ההנחיות באופן בוטה ופרובוקטיבי באמצעות התקהלויות גדולות, תוך הפגנת אלימות קשה כלפי גורמי האכיפה.

ביטוי לגישה זו עלה במהלך ראיון שקיימנו עם ש', הנמנה עם החוגים הקנאיים: "אתם והמשטרה שלכם לא תכתיבו לנו מה לעשות ואיך להתנהג. מדינת ישראל הפכה לדיקטטורה. למה מתערבים בעניינים שלנו? אנחנו מצייתים רק לקב"ה". בדומה לכך אמר ד', הנמנה אף הוא עם הפלגים הקנאיים: "אנחנו כאן במדינה בתוך מדינה. יש לנו את החוקים שלנו, אנחנו לא מצייתים לחוקים שלכם".

נראה כי יותר מכל, ההפגנות האלימות הן אמצעי להבניית זהותן הייחודית והנבדלת של אותן קבוצות קנאיות ולהפגנתה כלפי חברת הרוב הסובבת ולא פחות מכך כלפי החוגים החרדיים ה"פשרניים" כלשונם.

החברה החרדית בכללה, על מנעד זרמיה וקבוצותיה, מתמודדת בתקופת הקורונה עם מציאות מורכבת במיוחד. מציאות זו היא תולדה של סגר ודרישה לריחוק חברתי ובידוד של משפחות מרובות ילדים בתנאי צפיפות דיור קשים מנשוא. נוסף על כך, רבים בציבור החרדי חווים תחושת אפליה נוכח איסור על לימוד בישיבות, על קיום חתונות מרובות משתתפים, ולהבדיל, על השתתפות בלוויות המוניות - פרקטיקות שהן חלק בלתי נפרד מאורח החיים החרדי - בשעה שההפגנות ההמוניות ב"בלפור" וברחבי המדינה קיבלו היתר. תחושות אלה אינן פוסחות גם על החוגים הקנאיים ותורמות את חלקן להגברת מפגן האיבה.

נוכח זאת, נאלצו כוחות המשטרה להתמודד בשבועות האחרונים עם המון משולהב יצרים ושלוח רסן, הנמנה עם אותם חוגים קנאיים. התנהלות כוחות המשטרה מול גילויי האלימות מצד אותם קנאים עוררה בקרב פלחים בציבור החרדי את התחושה כי שירותי האכיפה נוקטים כלפיהם שיטור יתר, תחושה שבוטאה ביתר שאת בעקבות שימוש בנשק חם של איש כוחות המשטרה במהלך אחד העימותים בשבוע האחרון.

הקולות שעלו בעניין זה מהציבור החרדי מעלים את השאלה האם אומנם מתקיים שיטור יתר ביחס לציבור החרדי. התופעה של שיטור יתר מוכרת היטב ביחס לקבוצות מיעוט אתני ודתי באשר הן, וטעונת טיפול יסודי לשם מיגורה. בה-בעת, העימותים האחרונים בין המשטרה לקנאים הקיצוניים אין בהם להצביע על דפוס של שיטור יתר כלפי הציבור החרדי. כוחות המשטרה משתדלים לבצע את עבודתם ולאכוף את החוק על אזרחים העוברים עליו, במטרה להשיב את הסדר על קנו ולצמצם את שיעורי ההדבקות בקורונה. בשעת הצורך נאלצים הם לנקוט אמצעים שונים, לרבות שימוש בכוח.

הדיון בנסיבות השימוש בנשק חם בסיטואציה שצוינה לעיל נושא חשיבות רבה, אך הוא חורג מממסגרת המאמר. חשוב לזכור כי מדובר במקרה נקודתי, היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, ואין בו לבטא שיטור יתר. יתרה מכך, דומה כי קיומן של החתונות ההמוניות, המתקיימות בחודשים האחרונים בקרב הציבור החרדי באין מפריע, מעידות דווקא על "שיטור חסר".

הכותבות הן חוקרות בתוכנית למדעי הדתות בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב