"אין מצב שאחזור לחיי הקודמים": השינוי המפתיע של המשפחות שביקרנו בקיץ

הקורונה פירקה להן את העסק, אבל לא שברה אותן • חזרנו למשפחות שביקרנו בקיץ של הקורונה לבדוק מה שלומן, והופתענו

נטלי טישלר / צילום: איל יצהר
נטלי טישלר / צילום: איל יצהר

לפני חצי שנה ביקרנו אותם בפעם הראשונה. אנשים עובדים, לחלקם עסק משלהם, שהקורונה השביתה או העלימה. הם הכניסו אותנו לתוך חייהם וחשפו באומץ את כאבם לצד נחישותם. הקורונה עדיין כאן, אבל מיליונים בודדים של ישראלים כבר מחוסנים, והמשק מתחיל להיפתח מחדש, באיטיות ובזהירות. חזרנו אליהם לדרוש בשלומם ולשמוע מה התחדש אצלם.

נטלי טישלר: "החלטתי שאני פה כדי ליהנות מהחיים"

35, בזוגיות, גרה באילת וברשפון
לפני הקורונה: ליצנית חינוכית ורפואית ומפיקת אירועים
מרץ 2021: עובדת לפרקים

תקציר הביקור הקודם: לפני הקורונה נטלי טישלר הגדירה את עצמה כ"אמידה כלכלית". כמפיקת אירועים המוניים וכליצנית רפואית וחינוכית, היא יכלה להרשות לעצמה חיים נוחים. "לא חישבנתי הוצאות", היא סיפרה על חייה טרום-המגפה. "הקורונה טרפה את כל הקלפים", היא אמרה, "הכול עצר בבת אחת - האירועים, בתי החולים, בתי הספר. אני בעלטה מוחלטת... חזרתי לחדר הנעורים בדירה של אמא שלי.

"אני עושה ויתורים באוכל. לא אוכלת בשר, ובסופר אני מחשבת אם להוציא 5 שקלים על במבה או חטיף אחר. בעבר הוצאות של מאות שקלים היו עוברות לידי בלי שבכלל שמתי לב".

נכון לעכשיו: "בקיץ חזרתי להתגורר עם אמא שלי בראשון לציון, אחרי שהעבודה שלי כמפיקה נעצרה לגמרי ולא היו הכנסות", מספרת טישלר היום, "אבל כעבור כמה חודשים חזרתי לגור לבד, בדירה ששכרתי לפני המעבר בהרצליה וסיבלטתי באופן זמני. המענקים שניתנים מדי חודשיים אפשרו לי לשלם שכירות. בקיץ לא הייתה לי עבודה בכלל ובספטמבר היו כמה אירועים בודדים - הייתי בצוות ההפקה של אירוע יקירי ירושלים. בקיץ אני ועוד שישה מייסדים פתחנו את 'לא לבד' - קו סיוע לעובדי ענף התרבות והאירועים שנותן מענה רגשי לאנשים שזקוקים לכך ואני מתנדבת שם.

"נקודת המפנה החיובית בחיי התרחשה בנובמבר, כשמחברת טרגט-מרקט, שמנהלת עבור המדינה את פרויקטי האיים הירוקים, ביקשו שאנהל את הפרויקט באילת. אילת פעלה בנובמבר-דצמבר כאי ירוק ואנשים שליליים לקורונה יכלו לנפוש שם והכלכלה המקומית יכלה להמשיך לפעול. בתקופה הזו גם מצאתי באילת זוגיות. כך שבחצי השנה מאז הקיץ מצאתי עבודה, אהבה ובית - השילוש הקדוש. כיום, אני על הקו של אילת-רשפון.

העבודה הייתה אמנם זמנית, אבל ההכנסה בחודשיים האלה לפחות הייתה טובה. הפרויקט הוקפא ברגע שנכנסנו לסגר והחלטתי להמשיך הלאה. מאז, חזרתי להיות עצמאית שחיה על מענקים. עכשיו יותר קל כי אני חיה עם בן זוג ואנחנו חולקים בהוצאות המחיה, וגם נעזרים כלכלית באימהות. יחד עם החזר הוצאות, קיבלתי במענקים 10,500 שקל לחודשיים, מלבד בתקופה שבה עבדתי".

מה דעתך על המתווה הירוק לתחום האירועים?
"בעיניי זו אשליה שעלולה ליפול שוב בין הכיסאות לאור המגבלות שמערימים. כיום להרים הפקה זה לא כלכלי, ולכן כרגע אני לא חוזרת להפקה. אני פתוחה לאפשרות לחזור להיות שכירה, אך הצעות העבודה שאני מקבלת לא משתלמות. מאחר שאני עוד לא במצב נואש, אני מחכה ומחפשת את ההצעות הנכונות והכיוונים המתאימים. מינוסים בחשבון הבנק שבקיץ מאוד דכדכו אותי, היום כבר הרבה פחות מרגשים אותי. לא הייתי כמעט אף פעם בחיי במינוס ועכשיו אני במינוס של 6,500 שקל. למדתי לנהל את המינוס, להשלים איתו, ולחיות בצריכה הרבה יותר נמוכה".

מה יהיה אחרי יוני אם ייגמרו המענקים?
"מקווה שאוכל לחזור לעיסוקים שלי. הליצנות החינוכית חוזרת ואני שמחה על כך, אך הדיבור על כך שעולם התרבות והאירועים נפתח זה שקר גס. אי אפשר לקיים אירועים בהנחיות שיצאו. אין ריקודים ואין אוכל ושתייה. אני רוצה להמשיך לשמח אנשים בשני המקצועות שלי כדי ליהנות שוב מכפיים וחיוכים של אנשים. אני יותר מעודדת ממה שהייתי כי החלטתי שאני פה כדי ליהנות מהחיים. חוסר ודאות כלכלי הוא תמיד חלק מהחיים כי הכול יכול להשתנות ברגע. אני חיה את אי הוודאות באמונה שהכול קורה לטובה".

משפחת הריס: "כל מה שאפיין את חצי השנה הראשונה מתחיל להסתדר, להתיישב"

איילת, 46, נשואה + 3, גרה ביבנה
לפני הקורונה: היא ואיתי בן זוגה בעלי המשחקייה "גליצ'ה" במתחם טיב טעם ברשל"צ
מרץ 2021: עובדים בטיב טעם כקופאית וכסדרן

משפחת הריס / צילום: איל יצהר
 משפחת הריס / צילום: איל יצהר

תקציר הביקור הקודם: אחרי שנסגר העסק שלהם - המשחקייה "גליצ'ה" - איילת ואיתי הריס החלו לעבוד בטיב טעם. "אין יותר קניות ספונטניות", סיפרה אז הריס, "בשר מקבלים מאמא שלי, פירות מאבא שלי. ההורים של איתי שולחים לנו אוכל... את הגינה הפסקנו להשקות והיא התייבשה. לא משתמשים במייבש כביסה, לא נוסעים באוטו שלא לצורך, כל טיפולי השיניים הלא דחופים יחכו. אני במקום של איך אני משיגה לחם למחר. לחם. למחר. אתה מבין?

"אנחנו עובדים בטיב טעם כקופאית וכסדרן ומלקט. מרווחים משכורות מינימום. עושים קניות רגע לפני שסוגרים את הסופר, כשהלחם והירקות בזול, ולוקחים את קצבת הנכות של ההורים".

נכון לעכשיו: "אנחנו באותו מקום", אומרת היום הריס, "עובדים בטיב טעם. הגליצ'ה עוד עומדת, ולא בזכות הממשלה. התרחש לנו נס ענק, לא ברור מאליו, כשחגי שלום, בעלי טיב טעם, אמר לנו שכל זמן שהמקום סגור לא נשלם שכירות. אלה מאות אלפי שקלים שאין לי ולא יהיה לי איך להחזיר. מקווה שהיקום יחזיר לו".

"קיבלנו המון הצעות להיות שכירים במקומות אחרים", מוסיפה הריס, "אבל זה המחיר של להיות עצמאי - יש לך חלום, יש לך מקום, אתה לא עוזב אותו. זה שלך! צריך להיות משהו מאוד קיצוני בשביל לוותר".

מגפה עולמית זה לא מספיק קיצוני?
"מאוד, אם טיב טעם היו דורשים שכר דירה, הכול היה נגמר תוך חודשיים. מה שהעסק מקבל מהמדינה, כ-10,000 שקל לחודש, מממן בקושי את הביטוח, כיבוי אש, אבטחה וכיו"ב. את הארנונה בסך 3,500 שקל, שאותה גובים כרגיל, אני משלמת מהשכר שלי - וזה יותר מ-70% ממנו. אבל אנחנו מקבלים כנפיים מהצעד שלהם וממשיכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיק את העסק חי".

עסק חי?
"אם מחר משרד הבריאות אומר שאפשר לפתוח, אני אוכל לפתוח".

השאלה מה ההיתכנות לעסק כמו משחקייה לילדים בעידן שאחרי הקורונה.
"הקהל הצעיר משתוקק לתנועה, לצבעים, למשחק, לילדים נוספים, לכישורי חיים שאבדו בשנה הזו, וההורים ודאי משתוקקים לראות את הילדים שלהם חווים ילדות ולא מסכים, תנועה ולא רביצה, תקשורת ולא ניתוק. אני בטוחה שהם ירצו לחזור".

בואי נחזור אליכם. איך אתם מסתדרים?
"משהו השתנה. תחושת הבגידה של המדינה שלא טיפלה היטב במשבר בעסקים הקטנים עדיין כאן, אבל ההלם, החרדה, הקושי הגדול לעכל את הבשורה - כל מה שאפיין את חצי השנה הראשונה - מתחיל להסתדר, להתיישב".

את אכן נשמעת הרבה יותר רגועה.
"הזזתי מטבלת הרגשות את החרדה והבושה. את הבושה מיד - הרי הלכתי להיות קופאית בסופר. את החרדה אפשר לשים בצד אחרי שאתה מזהה יציבות; שטיב טעם לא מגרשת אותנו, כשמגלים שאפשר להסתדר גם אם לא קונים ולא צורכים ולא משתמשים, וחוסכים משם ומקצצים מכאן. אפשר לנשום. נכון שזו לא איכות חיים, אבל אתה בחיים. יחד אנחנו מרוויחים כ-11,000 שקל בחודש, ועם זה אפשר לנשום ולהרים את הראש מעל המים. ההורים עדיין תומכים, וגם האחים והאחיות מעורבים. אנחנו תלויים על קצה השערה וזקוקים לתמיכה הזו. ירדה לי מהלב גם חרדת ההידבקות. העובדה שהולכים ומתחסנים נותנת אור בקצה המנהרה, לאט-לאט מתחילים לראות את הסוף וצריך לזהות גם את הרגע הזה".

מה שלום הילדים?
"סידרנו את זה ככה שאיתי עושה משמרות בוקר ואני עושה משמרות ערב. הוא יוצא בשש וחצי בבוקר, ואני מלווה את הלימודים של הילדים, את הזומים, התזונה. איתי מגיע אחר הצהריים ומלווה אותם להשכבה. אני יוצאת לעבודה וחוזרת לקראת חצות. משלמים את המחיר כדי שהילדים יהיו במסגרת הורית. יש כאלה שאין להם את הפריבילגיה הזאת.

"שנינו עובדים בימי שישי, אבל לוקחים יום חופש משותף באמצע השבוע ועושים משהו מיוחד עם הילדים. כשהיינו עצמאים הם לא זכו לזה. כל הזמן היינו בעסק, 7 ימים בשבוע. צריך להיאחז גם בנקודות החיוביות - זו אחריות שלך כהורה להחזיק את הרגעים הטובים האלה. לתת עוגנים טובים. לדבר על זה שכשנחזור לגליצ'ה ונעבוד קשה - נזכור את הזמן הזה ביחד עכשיו. קורים גם דברים טובים".

איך בעבודה?
"אותו דבר. העבודה הזאת לא מעניינת, לא מביאה לידי ביטוי שום כישור ויכולת ולא שמה אותך כאדם במרכז, אתה רק מסוע. קיבלתי החלטה שזה לא יכבה את האור שלי. אפשר להעביר את הזמן על המסוע גם בטוב, לפגוש אנשים, לשוחח, להכניס עניין ליומיום. אני נאבקת להיות אדם בכל רגע אפשרי".

נראה שאת מצליחה.
"אי אפשר להיות כל הזמן בדיכאון של הקורונה, זה לא מקדם, צריך למצוא מה מחזק. כשאני קמה בבוקר ועושה משמרת בתור אמא, ואז עוד משמרת בתור קופאית עד חצות, מה מחזיק אותי? לדעת שעשיתי הכי טוב שיכולתי. שבסוף התהליך הזה אפגוש את עצמי אופטימית. הדברים יסתדרו, יהיה בסדר, רוח האדם חזקה מהכול".

טל רותם: "התודעה הכלכלית שלי עברה מהפך ומצאתי את התשוקה שלי"

44, גרושה + 2, תושבת יפו
לפני הקורונה: עורכת וידיאו בתוכניות ריאליטי
ובעלת עסק להשכרת דירות
מרץ 2021: מפתחת עסק למכירת אדניות

טל רותם ומשפחתה / צילום: איל יצהר
 טל רותם ומשפחתה / צילום: איל יצהר

תקציר הביקור הקודם: טל רותם עבדה כעורכת וידיאו בתוכניות ריאליטי מובילות כמו "MKR המטבח המנצח" ו"בייבי בום", והקימה עסק להשכרת דירות. ואז הגיעה הקורונה והכול קרס. רותם החלה לעבוד בניקיון וסיפרה: "אבן נגולה מעל לבי. לפחות יש עבודה. אני זריזה, יש לי כוח. נשארתי לגור בבית שלי. אני מנקה ואומרת תודה לאל... אבל לבן שלי מאוד קשה עם העניין של הניקיון.

"הייתי עם הילדים בסופר ורצינו לקנות בשר, אבל זה הגיע ל-450 שקל. ירדו לי דמעות כי פחדתי להוציא כאלה סכומים. אני לא יודעת מה יהיה מחר".

נכון לעכשיו: "כמה חודשים אחרי שפרצה המגפה הייתי בהיסטריה", מספרת היום רותם, "תמיד התרגלתי לחיות בידיעה שיש לי פרויקט בקנה, והכול בבת אחת נעצר. אני רגילה לקפיצות של 20 אלף שקל לפה ולשם. בקיץ סיפרתי לכם שברגע שהלכתי לניקיון והתחילו לזרום פניות נרגעתי, כי יש עבודה, אבל האמת היא שזה היה סיוט שריסק אותי וכעבור חודשיים עזבתי את הניקיון. האנשים היו נחמדים, אבל בסוף היום אני רק המנקה, וכל מה שהם רוצים זה שתנקי את הבית כמו שצריך".

מה עשית?
"ברגע שהמענקים התחילו לזרום, ה-7,500 שקלים בחודש הצילו אותי. נעזרתי גם בכסף מדירה שהייתה לי ולגרוש שלי ומכרנו. החזרתי עם הכסף הזה חובות, ועם כ-20 אלף שקל שנשארו ממנה אני מתגלגלת. כסף הולך וכסף בא. התודעה הכלכלית שלי עברה מהפך. אני בקושי צורכת עכשיו, והבנתי שאפשר להירגע, שהחיים ממשיכים, יש לי מה לאכול ואני לא לבד. התחלתי לפתח עסק חדש בתחום הנגרות. אני מכינה אדניות ומעמדים לעציצים ומוכרת. אנשים עפים על זה. אני עוד לא מתפרנסת מזה, אבל אני בדרך.

"זה הכיוון שלי, להכין ולמכור מוצרים בנחת. זכיתי לשלווה, לא נעים לי לומר. בעבר הראש שלי היה מלא באגואים ובשטויות ועכשיו הוא נקי. יש לי זמן לילדים, לטבע. אין מצב שאחזור לחיים שהיו לי. ומה יקרה כשהמענקים ייגמרו? יהיה בסדר, כבר אהיה מוכנה עם העסק החדש שלי. הוא כבר מתקדם טוב, אני מוציאה חשבוניות. מצאתי את התשוקה שלי: נגרות".

משפחת הדרי: "אין פנסיה אבל גם אין משכנתה. מסתדרים"

איילה, 62, נשואה + 2, רשל"צ
לפני הקורונה: עובדת בנתב"ג
מרץ 2021: בחל"ת

משפחת הדרי / צילום: איל יצהר
 משפחת הדרי / צילום: איל יצהר

תקציר הביקור הקודם: בדיוק כשאיילה הדרי החלה את שנת הקביעות שלה ברשות שדות התעופה, היא הוצאה לחל"ת. "באותו הרגע התחיל מחול שדים", היא סיפרה אז, "יש לנו משכנתה של 5,000 שקל בחודש שלקחנו כשהיינו בני 40 - חזקים, בריאים ומלאי תקווה. אף אחד לא צפה שזה מה שיהיה. אנחנו חיים על דמי אבטלה של 4,000 שקל, קצבת זקנה של 2,300 שקל וקצבת נכות של 3,000 שקל עבור ניסן שהוא מושתל כליה. את כל הקרנות כבר פדיתי... יש לנו שני ילדים, אחד בן 38 על הרצף האוטיסטי שחי בדיור קהילתי מוגן... הבת שלנו, 34, גם כן בחל"ת כי העסק שעבדה בו נסגר.

"לפעמים אני מרגישה שאני הולכת נגד זרם חזק שאני לא יכולה להתגבר עליו. אני עושה חשבון על הכול. פעם הייתי ממלאה שקית עגבניות, היום אני לוקחת שלוש עגבניות ושני מלפפונים ואם אני קונה שעועית ירוקה קפואה, אז באותו השבוע אין ירקות טריים. לפני זה לא עשיתי הרבה חשבון לאוכל, אם התחשק לי - לקחתי. היום אנחנו לא תמיד אוכלים שלוש ארוחות ביום".

נכון לעכשיו: "דבר אחד גדול השתנה בחיים שלנו בחצי השנה האחרונה", אומרת הדרי היום, "אחרי עשרות שנים סגרנו את המשכנתה, שמאוד הכבידה עלינו. עשינו דיל: משכנתה תמורה פנסיה. ועכשיו אין פנסיה ואין משכנתה, אבל בסדר, יש בית שהוא שלנו סופסוף ואנחנו חיים עם מה שיש. יש חל"ת, יש קצבת נכות ויש קצבת אזרח ותיק - יחד זה יוצא לנו משהו כמו 9,000 שקל, וזה בסדר. אפשר ללמוד לחיות עם מעט - אבל לחיות עם חובות זה בלתי אפשרי".

אפשר לשמוע בקולך את החוב שהוסר. את נשמעת רגועה יותר.
"דברים השתנו. העול המרכזי - חוסר הוודאות - הפך להיות קצת יותר ודאי. מה שאז היה בערפל מוחלט - הפך מציאותי: אני יודעת שאני לא עובדת, אני יודעת שאנחנו בבית, אני יודעת שאנחנו שומרים, מחוסנים. צמצמנו הוצאות בצורה משמעותית. כל מה שהיה לא ברור הפך להיות חלק מאיתנו. אלה הם חיינו. המשכנתה שכוסתה הביאה שלווה.

"משכנתה של 300 אלף שקל לא הולכת ברגל. ההחזר של 5,000 שקל כל חודש היה צרה צרורה, שהייתה אמורה להסתיים בעוד שש שנים. עשינו חשבון שעדיף לחיות עם פחות כסף אבל בלי העול הזה על הראש. עכשיו מחכים…".

לְמה?
"אני לא רואה הרבה אור, אבל יש תקווה. אני מקווה לחזור לעבודה שלי. אבל שדה התעופה לא חוזר בינתיים לשגרה שמחזירה אותנו, העובדים הזמניים. אני לא יודעת אם כדאי לי לחפש עבודה נוספת, להמציא את עצמי מחדש זה כבר לא בא בחשבון בגילי. אם תזדמן עבודה בשדה אשמח מאוד, אבל אם לא, אאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת עם מעט הכספים שהצטברו לי, וזהו. תכננתי לעבוד עד גיל 67 וחסרות לי חמש שנים, אבל אנחנו שוחים עם הזרם. הכול נעשה יותר ברוגע, הנפש שלי רגועה.

"מה שמאוד מדאיג אותי כרגע זה מה יהיה ביוני, כשייגמר החל"ת, זה חלק נכבד מאוד מההכנסה שלנו עכשיו. אני מתרגלת בראש כל מיני תרחישים איך מסתדרים בלי הכסף של החל"ת כדי שיהיה לי קל יותר להגיע מוכנה לסיטואציה. אני כועסת מאוד על הממשלה. שום דבר לא פועל והכול מתנהל גרוע".

אוריאל בן־צבי: "גיליתי שמי שמתעסק במה שקשור בבית עובר שנה מטורפת. אז עשיתי שיפט"

42, נשוי + 3, גר בקיבוץ בית הזורע
לפני הקורונה: בעלים של חברת תיירות למזרח
מרץ 2021: מרים עסק חדש

משפחת בן צבי / צילום: פולי בלום
 משפחת בן צבי / צילום: פולי בלום

תקציר הביקור הקודם: חברת התיירות למזרח של אוריאל בן-צבי קרסה בעקבות הקורונה, והמשפחה חיה ממשכורתה של אשתו, ברטה, עובדת סוציאלית.
"אנחנו לא יוצאים ולא אוכלים בחוץ", הוא אמר אז, "דחינו קניות גדולות: תכננו לקנות רכב, וכבר לא נקנה. חיים בצמצום, אתה יודע מה זה לחיות על משכורת של עובדת סוציאלית?".

"איפה אני עומד היום? אחרי התקווה שנשברה ביוני, ביולי כבר החלטתי לעבוד ל'מצב הודו' - שם למדתי לחיות חיים פשוטים וצנועים. זה זמן טוב ליישם את זה... קיבלתי בומבה כלכלית, אבל יש לי סבלנות ואני אופטימי".

נכון לעכשיו: האופטימיות של בן-צבי השתלמה. "כשדיברנו לפני חצי שנה הייתי כמעט מיואש", אומר בן-צבי היום, "הייתי בשיא הבלגן של להחזיר כסף לתיירים ובניסיון להרים ליין של תיירות יוון - וגם את זה סגרו לי. אמרתי לעצמי 'יאללה, זה הזמן לעשות שינוי כיוון, לפחות עד שהדברים יחזרו למסלולם ואנחנו נחזור להודו'.

"עשיתי סיבוב בין החברים שלי, לראות מי מהם עובר את התקופה טוב מבחינה כלכלית. גיליתי שמי שמתעסק במה שקשור בבית - מגינון והלאה - עובר שנה מטורפת. כל מה שלא הלך על טיסות ועל חופשות הולך עכשיו על הבית. לפני כארבעה חודשים עשיתי שיפט לכיוון הזה והקמתי בשותפות עם חבר עסק חדש - יבוא של מוצרים לחידוש, טיפול ושימור של עץ - ואנחנו מתחילים להרים את המותג שנקרא WoodSol (פתרונות עץ).

"אני מנהל את השיווק, המיתוג והמכירות, וזו אחלה של הרפתקה עסקית. עכשיו אנחנו עובדים חזק לקראת פסח - אם לפני שנתיים הבום של העונה שלי היה הטיולים של פסח, עכשיו הבום זה השיפוצים של פסח.

"לא ניגשתי לזה בלב שלם, כן? עד היום יש לי דילמה. אני שייך לעולם התיירות והחלום הוא לחזור להודו. העסק החדש עוד לא מכניס, אבל מכסה לי את רוב הזמן, ומשאיר לי קצת זמן להתעסק עם הודו, ואני עדיין בקשר עם לקוחות שטרם קיבלו את הכסף. אני תמיד עם עין אחת על הודו, מחכה לראות מה יתפתח. עושה רושם שאת הטיולים המאורגנים, ששם אני חזק, יחזירו לשם הרבה-הרבה לפני התרמילאים החופשיים".
בסוף תישאר עם שני עסקים.

"יש פתגם סיני שאומר: 'כשבאה הסערה יש כאלה שבונים מחסות ויש כאלה שבונים תחנות רוח'. אמרתי, פעם אחת בוא ננסה לבנות תחנת רוח. האינסטינקט היה לחפש פתרונות בתוך התחום שלי, אבל לפעמים אולי פשוט צריך לזוז הצידה ולנסות משהו חדש".

אתה נשמע אופטימי.
"אופטימיות זהירה".

"מי שמסתכלים מעבר להווה מנסים להמציא את עצמם מחדש"

שלום ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה והיועץ הפסיכיאטרי הראשי בחטיבת הקהילה של שירותי בריאות כללית. מה השתנה בחצי השנה שעברה מאז שיחתנו?
"הנה מושג טוב שמסכם את מצבנו היום: "חוסר אונים נרכש" (learned helplessness) - התחושה בסיטואציה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, שאין לך שום שליטה עליה. במקור, זה מתייחס לאנשים שחיים בבתים מתעללים וכיו"ב, והרבה פעמים הפתרון שלהם הוא לנתק מגע. זה די דומה למה שקורה לנו. לאנשים כבר לא אכפת, זו הנקודה. לא משנה מה תעשה, אף אחד לא סופר אותך. למדנו לא להאמין לממשלה.

"גם אם התחלת את הקורונה כאדם שומר חוק, לימדו אותך לתחמן כדי לשרוד. הסגר היה חסר משמעות. הכול חסר משמעות. זו חוויה קשה והפנמה שקשה לצאת ממנה. שיווקו לנו שאם נקפיד ונשמור ונתחסן, הכול יסתדר. והנה, המציאות הוכיחה בדיוק את ההפך. מהלך הדברים אינו בשליטתך, וזה מייצר אנרכיה.

דיברנו עם האנשים. לא כולם כל־כך חסרי אונים.
"כמובן. יש דואליות במצב שבו אנו נמצאים. זה יכול ללכת לשני כיוונים; חלק אכן הולכים לכיוון של אותו חוסר אונים נרכש, מורידים את הראש ומחכים שיעבור. אבל יש גם כיוון שני, של שרידות, של התחדשות. יש כאלה, ולא מעטים, עם משאבים רגשיים או נסיבות אישיות מסוימות, שלא מחכים (או לא יכולים לחכות) לשום דבר שיעבור.

"הם גם מבינים שהמכות לא יפסיקו - הרי עוד מעט ייגמר החל"ת ואז מה? הם אלה שמתאוששים מהר יותר, משתנים ומתאימים את עצמם לכיוונים של צמיחה וגדילה. מי שמסתכלים מעבר להווה מנסים להמציא את עצמם מחדש. חלק גם מצליחים. יש גם ממה להיות אופטימים".

מצד שני, בצימאון העצום לחיים של הציבור אפשר לראות גם עמידות, לא?
"שמע, גם אם חטפת מכות, זה לא אומר שאתה לא רוצה לחזור. כשיש הזדמנות אתה מתנפל על כל נסיעה כדי להרגיש שאתה חי. השאלה היא לא מה יקרה לאלה שהצליחו לשרוד. אלה שהחזיקו את הראש מעל המים יתרוממו מהר יותר, אבל הם עדיין יצטרכו לסחוב על הגב את כל אלה שלא יצליחו, והכמות שלהם גדולה.

"ברור שיהיה מי שיעלה על טיסה ושיהיה מי שירוויח. השאלה מה למדנו, כציבור, ומה שרוב הציבור למד זה שביותר מדי חזיתות המדינה לא נותנת לו מענה. הוא כשלעצמו. מתי נתחיל להאמין חזרה? שאלה טובה. חוסר האמון הוא הסדק העיקרי שיישאר איתנו. ולא רק בישראל, כמובן".

דרור פויר

צרו איתנו קשר *5988