ביטול התיישנות על עבירות מין? הלקח הלא נכון מפרשת יהודה משי זהב

זה לא קרה לי הרבה פעמים, אבל בשנת 2017 נרתמתי באופן מלא לעזור למיכל רוזין, אז חברת כנסת מטעם מר"צ, לקדם הצעת חוק שהגישה. ריכזתי באותם ימים את ועדת השרים לענייני חקיקה, ועל שולחננו עמדה הצעת חוק להכללת בני דודים במסגרת רשימת קרובי המשפחה בכל הנוגע לעבירות מין בתוך המשפחה.

עד לתיקון ביוזמת רוזין קבע חוק העונשין תקופת התיישנות ארוכה במקרה שעבירת מין נעברה בקטין והתוקף היה בן משפחתו. אלא שרשימת קרובי המשפחה שבחוק הייתה חסרה. היא לא כללה בן דוד. לו היה פוגעים בקטין סבו, דודו, אביו או גיסו, ניתן היה לפתוח נגדם בהליך פלילי עד הגיע הקורבן לגיל 38; אלא שבכל הנוגע לעבירות מין בהם היה הקורבן בן דודו של התוקף, ואין זה משנה אם התוקף היה קטין או בגיר, התקצרה תקופת ההתיישנות בעשר שנים. רוזין טענה כי זה לא הגיוני, והיא צדקה.

כשקיבלתי לראשונה את הבקשה לתמוך בהצעה של רוזין, ניסיתי להתחקות אחר היסטוריית החקיקה של החוק המקורי ולגלות מה עמד מאחוריו. אלא שלמרות לא מעט ניסיונות - לא הצלחתי להבין את הסיבה לדין השונה שקבע החוק ביחס לבן דוד. ההחרגה הזו הייתה תמוהה וכמעט חסרת פשר. משכך, היה ברור שרוזין תקבל כל עזרה בקידום החוק עד להשלמתו, והוא אכן עבר בתמיכה גורפת.

זה קרה בזכותה ובזכות אזרח שפנה אלינו באותה התקופה וסיפר את הסיפור הכואב על אחיו שנפל קורבן בילדותו לעבירות מין בתוך המשפחה. התוקף היה בן דודו של הנער, והעבירות שבוצעו נעברו בבית הסבא והסבתא. רק ימים ספורים לפני שמלאו לו 38, קורבן העבירה מצא בעצמו כוחות והגיע למשטרה להגיש תלונה - אלא שלתדהמתו הוא גילה כי לא הקדים את תום ההתיישנות במספר ימים, אלא איחר בכמעט עשר שנים. ההתיישנות במקרה שלו הסתיימה אז, כאמור, בהגיעו לגיל 28.

זמן לא רב לאחר מכן הקורבן נפטר. הוא אומנם לא היה בין החיים בשעה שהצעת החוק של רוזין הונחה על שולחן הכנסת, אבל אחיו הגדול ראה בתיקון החוק מעין צוואה מוסרית שהקורבן הותיר אחריו. הוא לא הרפה עד שהצעת החוק עברה. עד היום אני רואה את החלק הקטן שהיה לי בקידום ההצעה של רוזין כזכות שנפלה בחלקי.

הצד השני של ביטול ההתיישנות

אני מספר את הסיפור הזה כדי לומר שאני רחוק מאוד מלהיות מתנגד אוטומטי להארכת תקופת ההתיישנות. אבל - וזה האבל הגדול בסיפור - אני גם רחוק מלהיות תומך בהארכה סיטונאית שלה. בכל הארכה שכזו חייב להיות היגיון, שכן כנגד היתרונות המסוימים שיש בהארכה, יש בה גם הרבה מאוד חסרונות.

ולמרות החסרונות הרבים האלה, בימים שמאז פרסום החשדות סביב יהודה משי זהב, חלקם ביחס לעבירות שנעברו לכאורה לפני שנים רבות והתיישנו, נראה כי התרבו הקולות התומכים בהארכת תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לעבירות מין. הקריאות האלה גורפות, ביחס לכלל סוגי הקורבנות וביחס לכלל סוגי העבירות. זה הלקח שרבים סבורים כי יש ללמוד מהפרשה העצובה הזו.

בין הקולות האלה היה גם זה של פרופ' יובל אלבשן, שקרא, מעל דפי העיתון הזה, לבטל כליל את תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לעבירות מין חמורות. לטעמי, הקריאה הזו קלה מדי ושגויה מאוד. היא קלה מדי כשהיא נזעקת בימים בהם נחשפות העדויות מצד מי שהיו לכאורה קורבנותיו של משי זהב. הלב הרי יוצא אל הקורבנות, ומי בכלל יכול לומר משהו אחר בזמן שכזה? אלא שהקריאה הזו, כאמור, גם שגויה מאוד, שכן ביטול תקופת ההתיישנות מייצר הליך פלילי פגום, מוטה ומקולקל.

תפקידה של תקופת התיישנות, בין השאר, הוא להבטיח שנאשם, הטוען לחפותו, יוכל לנהל את משפטו באופן אפקטיבי. שהראיות העשויות לסתור את עדי התביעה עדיין יתקיימו בעולם. שעדיין יימצאו בידי הנאשם. שיוכל לזמן עדים לטובתו. שיזכור מה בדיוק אירע ביום בו בוצעה העבירה. מה עשה ומה חשב. את כל הדברים האלה קשה מאוד לקיים אחרי 30 ו-40 שנה. בדיוק בגלל זה תקופת ההתיישנות היא כלי פרוצדורלי חשוב כל-כך העוזר לנו לשמור על חירותם של האזרחים ולוודא כי לא נרשיע חלילה חף מפשע.

כשקראתי את טורו של אלבשן, הקובע כי "חוקי ההתיישנות כבר לא רלוונטיים ופוגעים ביכולת להשיג צדק עבור הקורבנות" - תמהתי. האם כך נכון להציג את שני צדי המתרס? "צדק עבור הקורבנות" מצד אחד - ולעומתו חוקים "לא רלוונטיים" מהצד השני? ומה לגבי אי-הצדק שעלול להיגרם מהרשעתם של החפים מפשע?

התמכרות להליך הפלילי

הקשיים הפרוצדורליים העומדים בפני גופי התביעה בקרבות שהם מנהלים מול נאשמים - וכלל ההתיישנות הוא רק אחד מהם - אינם באג במערכת. הם לא שם בטעות. הם שם מתוך מחשבה עמוקה ומסורת מערבית ארוכת-שנים הרואה בגופי תביעה ללא מגבלות סכנה אמיתית לחירותם של האזרחים.

הלקח מפרשת משי זהב אינו יכול להיות הסרת המגבלות האלה מתוך ההליך הפלילי שהמדינה מנהלת. הן צריכות להישאר שם ולהמשיך למלא את תפקידן. הלקח מפרשת משי זהב הוא שלצד ההליך הפלילי המדינתי, שימשיך להתקיים לפי כללים נוקשים, מוכרחה להתפתח בכל מגזר, בדומה ל"פורום תקנה" שנוצר בחוגי הציונות הדתית, מסגרת קהילתית המשלימה את ההליך הפלילי ומתקיימת לצדו. המסגרת הזו צריכה לפעול לבירור התלונות ולהרחקתם של האשמים מהחברה. לעתים גם במחיר בידודם.

הדרישה לצדק מוחלט עבור הקורבנות, כשהיא מבקשת להתקיים במסגרת ההליך הפלילי שהמדינה מנהלת, מדלגת מעל הדרישות המחמירות שנועדו להגן על חירות האזרחים, ועלולה לשרוף עלינו את ביתנו. לעומת זאת, הליכי בירור המתרחשים במסגרת הקהילה יכולים בהחלט להרשות לעצמם - דווקא בגלל ההפעלה הרכה יותר של עוצמתם הרבה - לפעול עם פחות מגבלות פרוצדורליות.

לקהילה מותר לבחון מקרים שיש עליהם התיישנות, ומותר לה להשתכנע שיש רגליים לדבר, ולהסתפק בכך. היא אינה חייבת להשתכנע באשמה ברף פלילי של הוכחה, ומותר לה לעשות שימוש בראיות שאינן קבילות. לכן, לא פעם דווקא המנגנון הקהילתי, שאינו מחזיק בסמכות הרשעה ואינו מוסמך לשלוח איש לכלא, עשוי להצליח במיצוי בדיקתם של מי שנחשדים להיות עברייני מין, יותר מאשר המנגנון המדינתי.

פרשת משי זהב מלמדת אותנו בפעם המי-יודע-כמה שלקהילה יש מה לומר בסיפור הפלילי, ולכן היא גם חייבת לומר את זה. היא צריכה להיכנס בדיוק לאותם המקרים שבהם הבינאריות המאפיינת את ההליך הפלילי שהמדינה מנהלת לא עושה לנו טוב כחברה. שההתמכרות שלנו לבלעדיותו של ההליך הפלילי המדינתי אסונית עד כדי כך שכמעט והענקנו פרס ישראל למי שעלול להתגלות בקרוב כעבריין מין סידרתי. 

אם הקהילה מכירה את השמועות - ובמקרה של משי זהב היא הכירה היטב את השמועות - היא חייבת לטפל. אין לה את הפריבילגיה שלא לטפל. 

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד