"זו הייתה שנה קשה עם אפס הכנסות והפסד כספי עצום, אבל עכשיו אנשים צמאים לחזור למועדון"

שום דבר במסלול של עמוס לוי לא רימז על המקום שיהפוך למוסד חייו. הוא שירת בצבא קבע, ולאחר מכן פתח בית קפה ברחוב בוגרשוב התל אביבי. אבל ב-2002 החליט לשנות כיוון, וייסד את מועדון הדאנג'ן במבנה טורקי עתיק ביפו העתיקה. לאחר כמה שנים עבר המקום, שמתאפיין באווירה מינית מתירנית, לרחוב השרון, ומאז ינואר 2018 הוא ברחוב הארבעה.

בעבר סיפרת שהגעת ללונדון כדי להבין איך אמור להיראות מועדון כזה. מה למדת שם שרלוונטי עד היום?
"שהכול מותר. לא צריך להתבייש במה שעושים. יש פתיחות למרות שאנשים עושים דברים שהיו מביכים אחרים, כמו גבר בגובה מטר תשעים עם חצאית, והוא לא גיי. זו פתיחות שיש עד היום".

היה פשוט למשוך קהל בהתחלה?
"בעבר האנשים בקהילה היו רק בפורומים אינטרנטיים. כשרצו להיפגש, היו מגיעים לבתי קפה. לא היה מועדון, ולכן הציפייה שלי כשהמועדון נפתח הייתה שכולם יבואו לבלות. אבל זה קרה בתהליך מאוד איטי, עברו שבעה-שמונה חודשים עד שאנשים התחילו להגיע. באופן כללי השנה הראשונה הייתה קשה, אבל האמנתי במה שאני עושה. זו הייתה הרפתקה שבסוף הצליחה".

לדברי לוי, 60%-70% מהמבלים במועדון הם קהל קבוע. "יש כאלה שמגיעים עוד מימי יפו", הוא מספר. "לאורך השנים, הכמות של הקהל גדלה משמעותית. פעם אנשים חששו להיחשף והיו מציגים את עצמם רק בכינויים, היום זה פחות קיים".

ימי הפעילות הם חמישי ושישי ("באמצע השבוע יבואו רק 40-50 איש וזה לא יוצר התרגשות. אז עדיף לרכז מאמץ"). במועדון בקומה מינוס 1 יש מוזיקה, ריקודים ובר כמו בכל מועדון, ובקומה מינוס 2 יש "מבוך, סוג של כוך, ונותנים לך תחושה של חופש. פעם בחודש במוצ"ש יש ערב סדום, הארד קור שמיועד רק לחברי הקהילה".

יש דרכים להגדיל את קהל הלקוחות?
"אחרי הסרט '50 גוונים של אפור', שעלה לאקרנים בבתי הקולנוע של המיינסטרים, הדברים השתנו מצד לצד. אם לפני כן כשהיו מדברים על ספנקינג וקשירת ידיים הרגישו סוג של מבוכה, כשהסרט עלה לאקרנים היה שינוי - בייחוד אצל נשים. זה הרגיש להן יותר בסדר להתנסות בזה. החשיפה העצומה הזאת יצרה עוד ועוד קהל, שביקש להרגיש את מה שהרגישו באותו סרט. הפטיש הפך למשהו יותר באמצע".

ואז באה הקורונה, ומה קורה?
"מתים. פשוט ככה. יום בהיר אחד לפני שנה בדיוק סגרנו את הדלתות, ורק השבוע פותחים אותן, חוזרים לפעילות מינורית לפי התקנות החדשות. זו הייתה שנה קשה שבה אי אפשר היה להיפגש ולחוות ערב. ההפסד הכספי הוא עצום, אפס הכנסות על פני כל השנה. קיבלתי מענקים, אבל זה לא משהו שאפשר לחיות ממנו. רק לשרוד.

"ביטלו לנו את הארנונה לשלושה חודשים, ואחר כך עברנו תהליך טירונות כדי לקבל פטור, ולהגיש את המסמכים לגוף הזה וההוא, וכל אחד כזה סרט, עד שאתה מצליח לקבל את ההנחה. סגרתם אותנו לאפס פעילות, תעשו אפס גם במסים".

מה התוכניות לעכשיו?
"אכלנו אותה במשך שנה, המצב הכספי קשה יותר, אבל התאווה לבלות קיימת ואנשים צמאים לבוא. אני מאמין שהם יחזרו מהר להרגלים, כי הם נורא ציפו ומצפים לחזור ולראות אחד את השני. בגלל התקנות פתחנו רק ל-100 איש, עשינו מכירה מוקדמת ומכרנו בצ'יק.

"אחרי שנתייצב כספית וכלכלית, נחזור להביא הופעות מחו"ל. אחת לכמה זמן אנחנו מביאים דיג'ייז מיוחדים מהונגריה ומאוקראינה. בפעם האחרונה הבאנו קרקס פריק מפורטוגל - ארבעה חבר'ה שעושים דברים מטורפים. יש גם פרמורמרים מלונדון שאנחנו מביאים מדי פעם".

מה אתה נותן לאנשים, מבחינתך?
"את החופש שלהם. במהלך השבוע כל אחד בעבודה הרגילה שלו, ובסופ"ש הוא מחליף תחפושת, לפעמים ממש פיזית בלבוש. יש לנו זוגות שמגיעים באופן קבוע גם בחמישי וגם בשישי. המקום נותן סוג של התפרקות חיובית, זה משחרר אותם. זו טעינה מחודשת לחזור איתה ביום ראשון למקום העבודה הרגיל".

אתה אב לשתי בנות, ופתחת את המקום כשהן היו ילדות קטנות. מה סיפרת להן על כך?
"יכולתי להסתיר את זה מהן, אבל העדפתי שהן כן ייחשפו. בהתחלה זה מוזר, אבל עם הזמן מתרגלים. זו גם תל אביב, יש כל מיני הורים, אז מועדון פטיש זה בסדר".

עמוס לוי, בעלי הדאנג'ן ● בן 63, גרוש ואב לשתי בנות, מתל אביב ● קודם לכן היה בצבא קבע והיה בעלים של בית קפה בבוגרשוב

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il