משחקים | פיצ'ר

הסיפור שמתחיל ב-12 מקלות של ארטיק ונגמר במשחק ישראלי שמשגע את העולם

איך הפך המשחק פופיט, שנולד בישראל של שנות ה־70 ולא עניין אף אחד במשך עשורים, לתופעה עולמית עם 500 מיליון צפיות בטיק־טוק, מפעלים שלא עומדים בקצב וגל חיקויים מסין ומקוריאה? • הסיפור מתחיל ב־12 מיליארד מקלות של ארטיקים ועובר אפילו דרך אנה פרנק

המשחק פופיט של פוקסמיינד
המשחק פופיט של פוקסמיינד

משחק הלהיט פופיט (Poppit) שמשווק בארץ גם בשם "העכבר האחרון" ומשגע ילדי בית הספר בארץ וברחבי העולם, הוא דוגמה לאופייה המתעתע של תעשיית המשחקים וכמה קשה לצפות מה יהיה המוצר שיהפוך ללהיט. מי היה מאמין שמשחק צנוע, שהומצא בכלל בישראל בשנות ה-70 ושבתחילתו אף משווק לא רצה בו, יהפוך לתופעה היסטרית, עם 500 מיליון צפיות בטיק-טוק, מפעלים שלא עומדים בקצב הייצור וצונאמי של חיקויים מסין ומקוריאה.

ואם זה לא מספיק, פופיט הוא בכלל המצאה של בן כיתתה של אחת הנערות הידועות בהיסטוריה, אנה פרנק. והרעיון למשחק? מקורו בכלל בחלום ביעותים על סרטן השד. מבלבל? זו רק ההתחלה.

כדי לפוגג מעט את הבלבול אנו פונים לקנדה הצוננת. שם יושב כבר יותר מ-30 שנה דוד קפון, ישראלי לשעבר, המנכ"ל של חברת פוקסמיינד, שמשווקת את המשחק, ובראיון ל-G הוא מספר את סיפורו של הלהיט העולמי כמו גם את סיפורם של ממציאיו הישראלים, שכבר לא יכולים ליהנות מההצלחה המטורפת.

דוד קפון / צילום: פרטי
 דוד קפון / צילום: פרטי

ורק למי שטרם נתקל בתופעה שכבר השוו אותה לספינר ולפוגים, הסבר קצר: לוח המשחק עגול וכולל שש שורות של בועות, בדומה למשטחי הפצפצים המוכרים. כל משתתף לוחץ בתורו על בועה אחת או יותר באותה שורה. מטרת המשחק היא לגרום ליריב ללחוץ על הבועה האחרונה, לחיצה שפירושה הפסד בסיבוב.

בקיצור, משחק חשיבה חביב ולא מחייב, שכל סיבוב בו נמשך דקות ספורות. מתאים מאוד להפסקות בבית הספר ובהחלט בעל פוטנציאל. ועדיין, ההתחלה לא רמזה על שום דבר בכיוון.

מוצר שנולד בחלום

קפון הגיע לקנדה ב-1985 ללימודי MBA, הכיר שם את אשתו, ונשאר. ב-2001 הקים את חברת משחקי החשיבה פוקסמיינד, שלה יש חברה אחות בישראל תחת אותו שם. קפון שותף גם בחברה הישראלית, המנוהלת על ידי מאיר רונן.

"ממציאי המשחק הם תיאו ואורה קוסטר", מספר דוד קפון. "תיאו היה בן כיתתה של אנה פרנק. הוא אומץ על ידי משפחה הולנדית, ובניגוד לאנה פרנק עבר את כל מלחמת העולם השנייה מבלי להתגלות על ידי הנאצים. הוא נפטר לפני שנתיים.

"בתחילת שנות החמישים, כשהיה כבר איש צעיר, תיאו החליט לעלות לישראל ופגש את מי שתהיה אשתו, אורה. לשניים היה גם חיבור יצירתי ועסקי, והם הקימו יחד חברה בשם תיאורה דייזיין, שעסקה בהמצאת משחקים והצליחה יפה.

"אורה הייתה זו שבדרך כלל הייתה מביאה את הרעיונות. היו לה בראש רעיונות כמו זיקוקי דינור, ותיאו היה הופך אותם למוצר. הסיפור של אחד המוצרים המוקדמים שלהם מדגים את זה: בסוף שנות השישים או תחילת השבעים, ילדים שיחקו הרבה עם מקלות ארטיקים. אורה חשבה שכדאי לייצר להם מקלות שיהיו מתאימים לבנייה והרכבה. תיאו, עם הראש ההנדסי שלו, ישר חשב על מקלות עם חריץ באמצע ונקודת חיבור.

"רצה הגורל, וכשהוא היה בניו יורק כדי לשווק את המשחק הוא נתקע במעלית עם המנכ"ל של חברת מוצרי החלב הגדולה ביותר בארה"ב באותם ימים. זה נגמר בהסכם שהוביל את תיאו ואורה למכור לחברה הזו 12 מיליארד מקלות ארטיק".

ובחזרה לפופיט. אף שבמשך השנים פיתחו בני הזוג כ-160 משחקים וכבר היו להם דלתות פתוחות ליצרנים ולמשווקים - דווקא עם הפופיט זה לא הלך להם בקלות. הרעיון למשחק נולד גם הוא באופן לא שגרתי. "זה סיפור מוזר", אומר קפון. "בשנת 1974 אחותה של אורה נפטרה מסרטן השד בגיל צעיר יחסית. כמה חודשים אחרי מותה, לאורה היה חלום - ואני מצטט את מילותיה - על שדה של שדיים. היא באה לתיאו, סיפר ואמרה לו שהיא חושבת שצריך לפתח מזה מוצר. תיאו יצר משהו שמזכיר את המוצר כיום, רק עם משהו שנראה כמו פטמות בקצה הבועות.

אורה קוסטר, ממציאת המשחק / צילום: פוקסמיינד
 אורה קוסטר, ממציאת המשחק / צילום: פוקסמיינד

"אני קיבלתי מתיאו את פופיט רק ב-2008, מה שאומר שבמשך 30 שנה הם הציעו את זה להרבה גורמים, ואף אחד לא רצה. אמרתי לקולגות שלי שזה מוצר מדהים שגם שיימכר, אבל הם לא ראו את זה ככה. רק ב-2012 באתי ואמרתי, אנחנו עושים את המוצר הזה. אבל עדיין היו לי ספקות. בהתחלה קראנו לזה Last Mouse Lost, 'עכברון אחרון בעברית. ב-2014 אותו בגרסה מרובעת וקראנו לו GoBong!. בשני המקרים טעינו".

למה? איך זה התקבל בשנים הראשונות?
"היו בעלי חנויות קטנות בארצות הברית, לקוחות שלנו, שהתאהבו במוצר. אחד מהם מכר תוך שלושה חודשים אלף יחידות. אבל היו גם חנויות שמכרו הרבה פחות טוב. להגיד שזה היה crazed? בשלב זה, ממש לא".

ואז הגיעה נקודת המפנה

נקודת המפנה התרחשה רק חמש שנים מאוחר יותר, מספר קפון. "ב-2016 הייתה לי פגישה עם הקניין של רשת הכלבו האמריקנית טארגט. הראיתי לו את המוצר הזה ועוד מוצרים רבים אחרים שלנו, אבל הוא החליט לא לקחת שום דבר. שלוש שנים אחר כך, ב-2019, פגשתי אותו שוב בתערוכת משחקים וצעצועים בנירנברג.

התברר שהוא בינתיים עזב את טרגט והצטרף כסגן נשיא לחברה אחרת. הוא נזכר במוצר שלי מ-2016 וחשב שיכול להיות רעיון טוב לצרף אותו לליין של משחקים שהם פיתחו לחברת טרגט. הוחלט שהמותג ישווק אקסלוסיבית לטרגט, תחת השם !Pop it.

"שלושה-ארבעה שבועות אחרי שפופיט עלה למדפים של טרגט התקשר אליי אותו סגן הנשיא, וסיפר לי ששאלו אותו אם הוא משקיע כסף בפרסום המשחק או עושה מהלכים בסושיאל מדיה. הוא לא עשה כלום, אמר לי, אבל הם סיפרו לו שהמכירות פשוט מטורפות, המוצר עף מהמדפים, בכמויות שעברו את כל הציפיות שלהם, יותר מ-500,000 יחידות בשנה, כשב-60% מהזמן הם נמצאים במצב שאזלה להם הסחורה. כולנו נתפסנו לגמרי לא מוכנים, ומצאנו את עצמנו במצב שאנחנו לא יכולים לעמוד בביקושים מבחינת קצב הייצור".

אחרון מפסיד - המשחק / צילום: פוקסמיינד
 אחרון מפסיד - המשחק / צילום: פוקסמיינד

קפון מייחס חלק מרכזי בהצלחה לפופולריות הרבה של פופיט ברשת טיק-טוק. "באוגוסט 2020, בעיצומה של המגפה, עלה קמפיין משפיענים לפופיט בטיק-טוק. פתאום המספרים שלנו באמזון יצאו מכלל שליטה, היינו כל הזמן במצב של גמר מלאי. המוצר היה חם יותר מהשמש. היו לנו משהו כמו 500 מיליון צפיות רק בטיק-טוק. אבל אז כמובן גם הגיעו כל החיקויים".

זו מלחמה!

וכאן מגיע החלק הפחות אופטימי של הסיפור. לפוקסמיינד קנדה אין הגנת פטנט על המוצר. "יש הגנות אחרות, כמו סימני מסחר תחת השם !Pop it", מסביר קפון. "יש גם זכויות יוצרים, אבל עדיין קשה מאוד להגן על מוצר כזה, שכל כך הרבה רוצים לזייף אותו. בהערכה גסה, מאוקטובר 2020 עד היום נמכרו בין 40 ל-60 מיליון מוצרים דמויי פופיט, שמהם אנחנו מכרנו מיליונים בודדים בלבד".

על כל מוצר שאתה מוכר החקיינים מוכרים עשרה?
"אולי אפילו יותר. אני מקבל באופן שוטף הצעות מיצרנים סיניים שפונים ושואלים אותי האם אני מעוניין לקנות מהם את המוצר הכי חם בעולם כיום - ומציעים לי בלי שמץ בושה את המוצר שלי. כמובן שאין להם מושג למי הם פונים, כי הם ניזונים מרשתות תפוצה שמוכרות כתובות מיילים לכל דורש. במובן מסוים זו אפילו מחמאה, אבל זו גם מלחמה".

איך פועלים במלחמה כזו?
"בהתחלה נכנסנו להלם, אני רואה את כל העובדים שלנו עם פנים נפולות, מחכים לראות מה יהיה הפתרון, איך נקבל בעלות בחזרה על הבייבי שלנו. היה ברור לי שהפתרון שלנו צריך להיות בכמה חזיתות.

אחת מהן היא הזירה המשפטית, אכיפת הזכויות המשפטיות שלנו באמצעים חוקיים. זה יעיל מול הרשתות הגדולות, אבל לא שווה כלום מול הפיראטים הקטנים, כי איך תאכוף את זכויותיך על מפרי חוק שקונים את המוצר ישירות מסין, מהפיליפינים, מווייטנאם או מטייוואן?

"זירה נוספת היא החדשנות, שבה תמיד היינו חזקים וידענו להשאיר את עצמנו צעד או שניים לפני המתחרים. כאן הפתיע אותי לגלות עד כמה החקיינים שמים אפס אנרגיה או אפס יכולות כדי להוסיף חידושים למוצר. ואת זה אנחנו עושים ונעשה. אני לא רוצה להיכנס עדיין לפרטים, אבל יש לנו חידושים טכנולוגיים וחידושי עיצוב. לחידושים האלה כבר יש לנו הגנות הרבה יותר טובות".

"אנחנו מוכרים מאות אלפי יחידות של המוצר ומתמודדים עם הרבה מאוד זיופים באיכות גרועה", אומר מאיר רונן, מנכ"ל פוקסמיינד ישראל, "אבל זה לא מצליח להרוס לנו: נחמד לחשוב שהמצאה ישראלית הפכה ללהיט עולמי שמצליח בטירוף. כשחושבים גם על הסיפור האישי של הממציאים, זה אפילו מרגש".