כלי בית | פיצ'ר

יש סיכוי שהצלחת שיושבת בארון של סבתא שלכם שווה הרבה מאוד כסף

יש סיכוי לא רע שבארונות הדחוסים בבית של סבתא שלכם שוכבים אוצרות ומעלים אבק • בשנה האחרונה הפכו כלי הפורצלן לטרנד של קבוצות פייסבוק שוקקות, חנויות אספנים ומכירות פומביות, שמוכרות אותם גם באלפי שקלים לסט • אולי את האקזיט הבא שלכם תמצאו על ספסל ברחוב

עידית נרקיס כץ / צילום: איל יצהר
עידית נרקיס כץ / צילום: איל יצהר

רחוב קיבוץ גלויות שבוואדי סאליב, שבע בבוקר של יום שישי. שוק הפשפשים של העיר התחתית של חיפה חזר לפעילות. על סדינים לצד המדרכה ועל שולחנות פורמייקה ארוכים מסודרים הכלים שהצטברו אצל הסוחרים בחודשים האחרונים. "למרות הסגר זו כמות רגילה", מספר לי אחד הסוחרים, כמעט מאוכזב, בעודו מסדר שישיית כוסות קריסטל מאורכות בתוך קופסה. "אנשים לא מיהרו לפנות בתים השנה, גם לא מיהרו למות".

על השלל שנחשף עטים האספנים כעורבים. גבר מזוקן בסוף שנות ה-30 לחייו ממשש תחתית כוס קריסטל, מחפש חריטה של שם היצרן. לבסוף מתייאש ושואל את המוכר בכניעה: "אתה יודע אם זה קריסטל באקארה?". "פולני", מפטיר המוכר.

"אלה עוד בסדר", הוא אומר לי אחרי שמתרחק צייד המציאות המאוכזב, שקיווה לקנות בזול סט כוסות של המותג הצרפתי, שמייצר עוד מימי לואי ה-15 כלים לסלתה ושמנה של אירופה. "חכה שתראה את אלה שמגיעים לפה לחפש סטים של לפיד (מותג היוקרה הישראלי - ר"י)", הוא מוסיף.

כד קרמיקה ישראלית תוצרת לפיד / צילום: סיגל נפתלי
 כד קרמיקה ישראלית תוצרת לפיד / צילום: סיגל נפתלי

חיפוש מציאות בשעות הפתיחה של השוק בוואדי סאליב, שהתפרסם כמעוז הווינטג' הישראלי - סוד שהיה שמור עד לא מזמן ליודעי חן, שהיו משכימים ומגיעים באשמורת בוקר אל השוק - הפך לאחרונה למידע כמעט ציבורי בזכות הרשתות החברתיות ואינספור קבוצות אספני הכלים בפייסבוק שנפתחו בקורונה.

מצקת של יצרן כלי הכסף הצרפתי היוקרתי קריסטופל, סטוק מאפרות מעוטרות בעוגנים של מותג כלי הבית הדני רויאל קופנהגן, ספלים של הוטשנרוייטר הגרמנית ונעמן העכואית - כלים של מותגים ישראליים ואירופיים משנות החמישים והשישים שבאופן תמוה עדיין אפשר למצוא כאן בעשרות שקלים בודדים; בחוץ הם כבר עומדים במרכזן של מכירות פומביות שגורפות עבורם מאות דולרים.

"הקורונה השפיעה על המסחר בפריטי וינטג'", אומרת יערה ליבני, מבעלי בית המכירות הפומביות אישתר וחנות הווינטג' "מהדורה מוגבלת" בתל אביב. "אנשים גילו את הווינטג' ובפרט את הפורצלן הישראלי בתקופה הזאת. הם היו בבית המון, וכל הזמן הזה בין ארבעה קירות, וזה גרם להם לרצות לקנן וגם לחדש את החלל. בכתבות ובלוגים של עיצוב משלבים הרבה פריטי קרמיקה ישראלית מפעם - כדים או כלים לעציצים - שמוסיפים משהו חם לחלל. החשיפה הזאת הביאה לקפיצה מטורפת בעניין, נוצרו קבוצות פייסבוק ייעודיות.

טל נמצוביץ (מימין) ויערה ליבני. בעלות חנות הווינטג' "מהדורה מוגבלת" / צילום: איל יצהר
 טל נמצוביץ (מימין) ויערה ליבני. בעלות חנות הווינטג' "מהדורה מוגבלת" / צילום: איל יצהר

"אני רואה את ההבדל במכירות בחנות. בין היקף הקניות שנעשו כשפתחנו לפני שלוש שנים להיום יש פער ענק. והמגמה לא מקיפה רק מותגים מוכרים - גם יצרנים שהביקוש למוצרים שלהם היה זניח יחסית עד לפני כמה שנים כבר מתומחרים בסכומים הרבה יותר גדולים.

"מפה לשם הרבה מהכלים האלה נהיו סמל סטטוס, ויש דברים שאנשים כבר לא יכולים להרשות לעצמם. אגרטלים של חרסה, שהוא מותג קרמיקה ישראלי, מוכרים במכירות פומביות באלפי שקלים. כד שהייתי מבקשת עליו בחנות 200 שקל לפני שלוש שנים נמכר עכשיו ב-500 דולר במכירות האלה. זו מגמה שרק הולכת וגוברת, בכמות ובמחירים". החודש, אגב, שבר הטרנד שיא כשכד של לפיד נמכר ב-2,500 דולר.

כלים ממסיבות של דיין ושרון

בקיץ הקודם פינה יונתן (28) את חדרו בדירת הרווקים התל-אביבית שבה גר בימיו כסטודנט. באותה ההזדמנות התבקש לפנות את הבוידעם עבור השוכר שהחליף אותו - שם מצא סט צלחות בעיטור זהב, שלא הרשימו אותו במיוחד. "כמעט שמתי אותן פה מתחת לבית על ספסל", הוא נאנח. "רגע לפני זה צילמתי את חלקה האחורי של הצלחת ושלחתי לחבר". הכיתוב - ריצ'רד-ג'ינורי - הפתיע גם אותו. פריטי היצרן האיטלקי מפירנצה הם מהמבוקשים והמוערכים בעולם הפורצלן, ובעשור הקודם הוא אף נקנה על ידי לא פחות מאשר גוצ'י. ב-ebay שווי שישיית הצלחות הוערך במאות דולרים. "התלבטנו אם למכור, אבל בסוף אני והחברה החלטנו לשמור אותם למזכרת ואנחנו מגישים בהם גבינות ונקניקים לאורחים".

בניגוד לדור הבייבי-בום וילידי שנות השישים, שקידשו את הייצור התעשייתי ודגלו בתחלופה בלתי פוסקת ובזבזנית של מוצרי צריכה, המילניאלס מוצאים בישן והמשומש עניין. כך, בני 30 ו-40 מגלים מחדש - באמצעות הרשת והשווקים - מותגים כמו רוזנטל הגרמנית ופיגיו הנורווגית ומעטרים את הבית בפריטים מתוצרתם.

מי הקהל של הפריטים האלה?
"אלינו באים בנים ובנות מגיל תיכון ועד גיל 80 ומעלה", מספרות ליבני ושותפתה לחנות טל נמצוביץ. "הרבה מגיעים עם בקשות ספציפיות כמו 'היה סט כזה אצל סבתא שלי, אולי יש לכן?' ויש ביקוש לפריטים של נעמן, לפיד, מותגים סקנדינביים, רוזנטל ומפות ומפיות של משכית".

הפריטים היוקרתיים יותר - של יצרנים כמו מייסן הבווארית, שגם להם יש ביקוש - מגיעים לבית המכירות הפומביות שלהן ונמכרים אונליין.

אחד הדברים שהחזירו לתודעה את כלי הבית הווינטג'יים והעלו את הביקוש להם הוא יציאתו לאור של הספר "לפיד קרמיקה: כלי בכור ההיתוך", שמתעד את פעילות מותג הקרמיקה הישראלי, ומכיל תמונות ושמות של סטים שייצורם הופסק לפני יותר מ-30 שנה.

"מבין היצרניות הישראליות לפיד סיגלה לעצמה את הסלוגן 'מותג היוקרה של הקרמיקה הישראלי'", מספר קובי קלייטמן, מחבר הספר, שאביו עבד כמנהל אחזקה במפעל של החברה בתל אביב. "הכלים שלה עיטרו את שולחנות מסיבות הגן של שרון ודיין, והיו חלופה ציונית לרוזנטל. מפעל כמו לפיד תרם לפיתוח בנגב, ועשה שימוש במרכיבים שהגיעו מהמדבר כמו קוורץ וחרסית. התעשייה הזאת נעלמה לגמרי ושום דבר ממנה לא מתועד.

קובי קלייטמן / צילום: איל יצהר
 קובי קלייטמן / צילום: איל יצהר

"עבורי הצלחת הספר הייתה הפתעה בפני עצמה. לא תיארתי לעצמי שהמחירים יעלו כל כך", הוא מספר. את עליית המחיר, אגב, הוא רואה גם לשלילה וגם לחיוב. "מצד אחד זה מבאס שכבר אי אפשר לקנות כלים כאלה בזול, אבל מצד שני ככה אולי יעריכו יותר את הכלים של הישראליאנה, ולא יזרקו אותם או ישאירו על ספסל ברחוב".

רחל (38) מתל אביב נחשפה לספר והחלה להתעניין. בסגר האחרון היא הצטרפה לקבוצת פייסבוק ייעודית לפריטים של לפיד - והצליחה לשים ידה על סט בן 45 שנים מדגם אביב של המותג. "אחרי כתבה על הספר נזכרתי שהיה לי סט כזה מדגם איילון שקיבלתי בירושה מסבתא שלי בגיל 21", היא מספרת. "השארתי אותו לפני 16 שנה בדירת השותפים הראשונה שגרתי בה. לא היה לו אז ערך מיוחד בעיניי. אבל הכתבה עשה לי חשק לאחד כזה שוב.

"יש עכשיו הרבה ביקוש לישראליאנה. זה עניין של אופנות. היום המותגים הישראליים מתחזקים מאוד, והקריסטלים הפולניים-גלותיים של סבתא פחות מעניינים. האוסף שלי התחיל עם נעמן לפני 15 שנה. הסתובבתי עם חבר בשוק הפשפשים ביפו, ראינו צלחות עם דוגמה של חיטה והתלהבנו. הוא דרבן אותי לקנות, ואמר שיום אחד יהיה לזה ערך. זה לא היה יקר. 15 שנה אכלנו בנעמנים ההם. היום הייתי קונה עוד ולבי חומד אותם כי יש ברכישה בקבוצות האלה פוטנציאל התמכרותי. אבל מרבה נכסים מרבה דאגות, במקרה של פורצלן".

צלחות פורצלן. הסחורה הכי חמה במרקטפלייס / צילום: איל יצהר
 צלחות פורצלן. הסחורה הכי חמה במרקטפלייס / צילום: איל יצהר

מה קרה פתאום?
"בראש ובראשונה מתוך געגוע למשהו שהיה בעבר. ולזה נוספה ההעדפה לצרוך מוצרי יד שנייה מטעמים סביבתיים ומוצרים בעבודת יד על פני פריטים תעשייתיים של חברות כמו איקאה, שהייתה המקדש העיצובי של הדור הקודם".

"מחפשים את הכלים מהילדות"

צוהרי יום בכיכר דה שליט, הרצליה פיתוח. מדרגות מורידות לחלל הרחב של בית המכירות הפומביות הוותיק תירוש. על הקירות יצירות אמנות ישראלית ברובן. מקורן, בין השאר, בעיזבון של מבקר האמנות חיים גמזו וחברת אי.די.בי.

דוב חזן, בעלי בית המכירות, עובר בחלל המשרד בין כלי אוכל ואגרטלים, שם כבר מתחילים לתכנן את המכירה הבאה, שתוקדש לאמנות דקורטיבית ותכלול סטים של החברות היקרות ביותר בתחום: מייסן, פורצלן, לימוז' וקריסטל לאליק למשל. "מעולם לא היו לנו מכירות חזקות כמו בקורונה. אחוזי היצירות שנמכרות בכל תערוכה עלו, המחירים עלו וגם הביקוש עלה. ככה זה כשאי אפשר לבזבז כסף על נסיעות לחו"ל ודברים אחרים שהתרגלנו להוציא עליהם סכומים", הוא אומר.

תירוש מצויים בראש הפירמידה של מכירות פריטי הווינטג'. "אצלנו אין מכירה של פחות מסט. הקונים רוצים שלמים ואנחנו לא מתעסקים לרוב בפחות מתריסר.

"כשהקמנו את תירוש כל זקנה שהייתה מצלצלת ואומרת שיש לה עתיקות - היינו נוסעים אליה. רוב הסחורה הייתה אכזבה. הרבה אנשים חושבים שיש להם אוצרות, וזה נכון שיש דברים יפים, אבל הם לא שווים הרבה כמו שהם חושבים ברוב הזמן. רוב הכלים הדקורטיביים הגיעו לארץ עם מהגרים במזוודה. גם ההורים שלי, שהגיעו מרומניה, הביאו כך את הדברים. הדור שלנו שנא את הפורצלנים והקריסטלים האלה, גם כי נורא פחדנו לשבור וגם כי זה נתפס קצת כמו עולם של פעם, אבל היום יש לזה עדנה, וזה הרבה יותר זול מאשר כשקנו אותם בחנות".

מי הלקוחות של הפריטים האלה?
"אספנים, אבל גם צעירים שמחפשים דברים שיהיו 'נקודות חן' בבית. הכי מבוקש הוא כל מה שמגיע מסקנדינביה משנות השישים. היום למשל הגיעה סחורה, והמכירה שלה תהיה בעוד כחודשיים".

לדבריו, פסלונים של מייסן הבווארית ופריטי קריסטל צרפתיים יכולים להגיע לאלפי דולרים. עיצובים ישראליים, לעומת זאת, לא מגיעים אצלו לרמת המחירים הזאת. "סצנת הפורצלן והקרמיקה הישראלית ממש בחיתולים. אלינו עוד לא הגיעו ואזות מקומיות".

מי שרוצה לקנות פריטי קריסטל ופורצלן מיד ראשונה מהמותגים האלה יכול למצוא אותם בחנות הוותיקה זילברשטיין שברחוב אלנבי התל-אביבי - רובם ככולם חדשים מקופסת הסאטן. צביקה זילברשטיין (69), דור שני מאחורי הדלפק, ידוע כצייד הפורצלן, שמאתר עבור לקוחות סטים ופריטים נדירים לפי בקשה.

צביקה זילברשטיין / צילום: איל יצהר
 צביקה זילברשטיין / צילום: איל יצהר

"החנות קיימת מ-1930, אז קראו לה פרויד על שם הבעלים היקים", הוא מספר. "היא שירתה את האוכלוסייה שגרה ברחובות מסביב ושברחה מגרמניה - אנשים חכמים שהספיקו לצאת בזמן והגיעו לאו דווקא מטעמים ציוניים. פרויד הביא לאוכלוסייה הזאת דברים שהכירו: רוזנטל והוטשנרויטר, סרוויסים שבהם לכל דבר היה כלי - סכין לדגים, כפיות משוננת לאשכוליות, כפית לחמאה, סכינים לפירות. פרויד התבגר והזדקן, והבן שלו לא רצה להמשיך את דרכו, אז אבא שלי קנה אותה ממנו ושינה את השם. אני נכנסתי אחרי הצבא ב-1972, ומאז אני כאן. עד היום באים צאצאים של הלקוחות של פרויד.

"אספנים לרוב מחפשים פריטים של המותג שהם מכירים מהבית. הונגרים באים לחפש אצלי כלים של הרנד, שהיה הרוזנטל של בודפשט; צרפתים מחפשים כלי לימוז' מצרפת; פולנים מחפשים פורצלן פולני; וטורקים מחפשים כלים מצ'כוסלובקיה ובוואריה, שהיו פופולריים מאוד בבתים שלהם. נוסף על כך, בקרב צעירים מבוקשים יותר המותגים המקומיים או כאלה שלא היו חזקים בארץ באופן מסורתי כמו רויאל קופנהגן ואראביה הפינית. תכתוב שעדיין יש לי סטים סגורים, גם של לפיד, ושאני שמח למכור".

לאסוף סרוויסים מהספסל

הכלים המקומיים קנו את שמם לא בזכות האיכות, אלא בזכות הסיפור שלהם, ששזור בתקופה החלוצית של ימי קום המדינה. עד לפני 30 שנה התבססה תעשיית הפורצלן בישראל על תוצרת של כ-20 מפעלים כמו בית היוצר, קדר, לפיד, נעמן, חרסה וכפר סמיר. רבים מהם יוצרו בהשראת מותגים מחו"ל, שלא לומר חיקו בדיוק סטים של רוזנטל ושל יצרנים בפורטוגל ואיטליה.

סטים עתיקים מתוצרת כחול־לבן אפשר למצוא היום במסעדות מקומיות, כמו פועה וגם מחניודה. "כשסבתא שלי היקית שגרה בהרצליה נפטרה, רוקנו את הדירה שלה, שהייתה מלאה בכלים שאספה במרוצת השנים", מספר שף המישלן אסף גרניט. "כשפתחנו את מחניודה, הבאנו את הכלים מבלי שחשבנו על זה יותר. ככה כל התפריט הראשון שלנו הוגש על הכלים שלה, עם העיגולים של לפיד. זה לחץ על משהו בלב של לקוחות. הם התרגשו, ההגשה הזכירה להם את הבית שלהם. חלקם גם שאל אם נרצה לקחת מהם את הכלים של הסבתות שלהם ובאמת הם הביאו אותם למסעדה כשחזרו. זה עדיין קורה לפעמים, ואני ממש שמח, כי אני מאוד אוהב אותם, במיוחד את הישראליים".

כותבת הקולינריה עידית נרקיס־כ"ץ עושה שימוש נרחב בכלים כאלה בצילומי מתכונים שעולים בבלוג שלה "זה טעים". "הכלים מצאו אותי בהתחלה ולא אני אותם", היא מספרת. "סרוויסים שהיו של סבתות שלי הגיעו אליי, כי לא היה לאף אחד בבית מה לעשות איתם וקצת ריחמתי עליהם. נהייתי הגנזך המשפחתי, ומפה לשם גם אני התחלתי להוסיף למצאי פריטים, אוצרות ממש - כלים שמשאירים על ספסלים, בארגז בפינה. יש כאלה לא מעט באזור שאני גרה בו ברמת גן, שבו האוכלוסייה המבוגרת לאט לאט עוברת מאיתנו. כבר מצאתי כלי טרקוטה מפורטוגל, כלים של קורנינג האמריקאית, סט תה תוצרת יפן ודברים ישראליים. הגביע הקדוש, החלום, הוא למצוא דברים של רוזנטל ופיגיו".

אסף גרניט / צילום: תמי בר ישי
 אסף גרניט / צילום: תמי בר ישי

מקומות נוספים שאפשר למצוא בהם אוצרות וינטג', לדבריה, הם חנויות יד שנייה שמתמחות בכלים, מציאונים של עמותות כמו ויצו וירידים שהכנסותיהם מוקדשות לצדקה כמו של עמותת שק"ל. הפלטפורמה הפופולרית ביותר היא הרשת, שם אפשר לרכוש כלים כאלה באתרים כמו ebay ובידספיריט, במרקטפלייס של פייסבוק ובקבוצות כמו "וינטג'ולי" או כאלה שייעודיות למותגים ישראליים כמו של לפיד, חרסה ופלקרמיק".