מסעדת עזבה בגליל: זו לא סתם חזרה למסעדות, אלא זו השיבה הביתה

החזרה אל המסעדות הזכירה לי כמה כיף לפגוש אנשים וכמה זה יכול להיות מנחם, בתנאי שהאוכל מעולה וכך גם החברה • במסעדת עזבה מתקיים הצירוף הנדיר הזה

קפה במסעדת עזבה / צילום: מינרווה דאוד
קפה במסעדת עזבה / צילום: מינרווה דאוד

הגיע הרגע. חוזרים אל המסעדות. זהו רגע לא חשוב. לא בעיניי לפחות. הוא חשוב אמנם, מאוד, למי שיש לו מסעדה או עובד בה, אבל בניגוד למה שטוענים רבים וטובים, הוא לא ממש חשוב לכל השאר. גם אם נדמה להם שכן. זהו כמובן עניין סובייקטיבי, ויש לי הרושם שרבים מאלו הטוענים שהרגע הזה מאוד חשוב להם, אכן מאמינים בכך בכל לבם. ואולי זה באמת כך עבורם. לך תדע. אבל אובייקטיבית, לא חשוב לאכול במסעדות.

חשוב לאכול. חשוב לפגוש בני אדם. אם אתה רוצה לאכול וגם לפגוש בני אדם שאינם בני משפחתך, את הצורך הזה תמלא המסעדה. אבל, וזה אבל גדול, אפשר לעשות את זה גם בפארק בשבת, על שפת הים, בפיקניק ביער. אינטראקציות חברתיות עם בני מינך אינן דבר שבאמת מתקיים במסעדה. זה קורה בבית קפה ובבר השכונתיים, בתנאי שיש לך כאלה ואתה יצור חברתי.

במסעדה כל המגע החברתי הוא עם המלצר או המלצרית, ולפעמים, אולי, עם בעל הבית. לרוב הוא מסתכם בלקיחת הזמנה ובדיקה חסרת משמעות כעבור כמה דקות אם "הכול בסדר". ובכן, כלום לא בסדר, תודה ששאלת.

לפני כמה ימים ישבתי אצל חגית בפאב עמירם בתל אביב. ידעתי אושר גדול. צחקתי עם שיכורים שאני מכיר ולא מכיר, עם חגית ועם ענת בת זוגי. אפילו לא ידעתי עד כמה זה חסר לי. יומיים קודם אכלתי ארוחת ערב נפלאה עם בני במסעדה תל אביבית נחשבת. זה תוכנן להיות הטור שלי הפעם. הוא יחכה קצת.

הוא יחכה משום שיומיים אחר כך, בלי תכנון מוקדם (אף יציאה שלי למסעדה היא לא כזו שתוכננה מראש. לך תשיג מקום ככה, ועוד בימים שבהם כולם מתנפלים על כל כיסא, כאילו זה היה נורא חשוב). ובכן, יומיים אחר כך היינו בעזבה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על מסעדת עזבה בכפר ראמה ועל הזוג המנהל אותה ביד רמה כבר רבע מאה, הלא הם מינרווה וחביב דאוד המופלאים. לכן דעתי כבר ידועה ומוכרת לכם מן הסתם. מדובר באחת המסעדות הכי טובות בישראל. במעט מאוד מקומות, אם בכלל, ובוודאי שמחוץ לראמה, מגישים אוכל ערבי מסורתי וכפרי שכזה. אוכל לא מתחנף, לא אופנתי, לא "מצולחת". אוכל אמיתי. אוכל שלפעמים אינו מצודד עין במיוחד, אם כי לטעמי דווקא כן, אבל הוא תמיד טעים, משביע וכן, גם המילה האיומה הזו - מנחם. איזו מילה מטופשת, לא?

סלטים במסעדת עזבה / צילום: מינרווה דאוד
 סלטים במסעדת עזבה / צילום: מינרווה דאוד

ובכן, מתברר שלא בטוח. הנה, אחרי שנה בבית (טוב, בערך) אוכל יכול גם לנחם. ממש לנחם. בתנאי כמובן שהוא מלווה באינטראקציה חברתית מהסוג שהרגע הסברתי שאינה מתקיימת במסעדות בדרך כלל.

בעזבה היא מתקיימת. חביב ומינרווה באמת מדברים איתך. אז יכול להיות שאיתי הם מדברים קצת יותר, משום שברבות השנים, הרבה לפני שהפכתי למבקר, הפכו הזוג דאוד לחברים שלי, מהסוג ש"אסור" למבקר לכתוב עליהם. אבל אני מצפצף על הכללים המטופשים הללו. תפקידי הוא אחד, לפחות מבחינתי: להמליץ לכם על מקומות שווים. לטנף יטנף כבר מישהו אחר.

ועזבה היא מקום שווה. הו, כמה שווה. לא רק כי האוכל טעים, הערק (שמכין בן הדוד) נעים (ועכשיו גם הבירה, טייבה, קרה, ועוד מחבית, מי אמר שלא מתרחשים ניסים) והמוזיקה הערבית נפלאה. אלא כי המגע האנושי מתקיים כאן. לא רק איתי. במו עיני ראיתי. עם כל מי שמעוניין. ומי שלא, זה גם בסדר. וזה, מקסים. ונחוץ. וחשוב. זו הייתה תחושתי הברורה במקום גם שנים לפני שהפכתי לחבר שלהם.

זה קורה גם בעוד מקומות, מעטים. בר היין ברוט בתל אביב, בארוד בירושלים, פינוקי האוכל של כרמל בנתניה, ויקינג בתל אביב. בטח יש עוד שניים-שלושה מקומות כאלה שאני שוכח עכשיו.

אה, כן, מה אכלנו?
ובכן הפעם אכלנו, כמו תמיד, חומוס שהיה טוב מתמיד. חביב דאוד הוא כנראה יוצר החומוס הגדול מכולם, מבלי לזלזל באף אחד אחר במחילה. הוא היה חם, רך ו....מנחם.

חומוס במסעדת עזבה בכפר ראמה / צילום: מינרווה דאוד
 חומוס במסעדת עזבה בכפר ראמה / צילום: מינרווה דאוד

יכולתי לעצור כאן. אבל הרי כבר הגענו ואתם רוצים לדעת. עדשים חומות עם עלי שומר בר. תבשיל קטן, צנוע ומופלא. חציל בטחינה. כאילו כלום. כולם עושים. אבל לא ככה.
קציצות קבב עגולות וביתיות ברוטב עגבניות, עם פלחי עגבנייה חיים למחצה ואורז עם אטריות. אוכל של בית. ממש. כזה שכל אחד יכול להכין. נגיד. אבל אף אחד לא מכין. לא ככה.

עדשים עם שומר בר / צילום: מינרווה דאוד
 עדשים עם שומר בר / צילום: מינרווה דאוד

וכמובן, שיא השיאים, תמיד, כיסוני השיש ברק הממולאים בבשר ושוחים ברוטב יוגורט. לא יודע למה, אולי התרגשתי קצת, אבל נדמה היה לי שהם היו רכים וטעימים מתמיד.
קינחנו, כמו תמיד, בעוגת הסולת החמה והחד פעמית של מינרווה, זו שאינה דומה בטעמה לאף עוגת סולת אחרת. חביב חשב שהיא נשרפה קצת הפעם. יכול להיות. ממש לא משנה.

תבשיל עשבי חורף / צילום: מינרווה דאוד
 תבשיל עשבי חורף / צילום: מינרווה דאוד

קינוח הליאלי ביירות שאכלתי כאן לפחות פעמיים, היה מפתיע ממש. הוא לא הומתק כלל ורק הטחינה וסירופ החרובים שנמזגו עליו עשו את העבודה במקום הסוכר. זה היה מרגש ממש.

קובה נייה-סיניה / צילום: מינרווה דאוד
 קובה נייה-סיניה / צילום: מינרווה דאוד

שתינו קפה, ועוד אחד, התחבקנו, אני עם חביב וענת עם מינרווה, והצטרפנו אל הפקק האינסופי. כמעט שלוש שעות (במקום שעה וחצי) בדרך הארוכה הביתה. זה היה שווה כל דקה בפקק הנורא. אולי יש תקווה. 

המחירון:
חומוס: 30 שקל
חציל בטחינה: 30 שקל
סלט פטוש: 30 שקל
עדשים עם שומר בר: 35 שקל
קבב בעגבניות: 75 שקל
שיש ברק: 85 שקל
עוגת סולת: 40 שקל
ליאלי ביירות: 25 שקל

כפר ראמה (ווייז יקח אתכם עד הדלת). א’, ב’-ש’ 12:00-21:00. 04-9888808