להתראות רייגן, שלום ביידן: מה עומד מאחורי תוכנית הענק של הממשל האמריקאי?

עוד לא עברו 100 ימים מאז שנכנס לבית הלבן, וג'ו ביידן כבר הציג תוכניות ענק בעלות חסרת תקדים של 4.2 טריליון דולר, ויש עוד בדרך • מאחורי הגישה השאפתנית של הנשיא אפשר לזהות גם שינוי תפיסתי מהגישה שרייגן היה מייצגה הבולט: הממשלה יכולה לשחק תפקיד גדול יותר בכלכלה

ג'ו ביידן משתתף  בהפגנת איגוד עובדי שירותי המזון בלאס וגאס במהלך הקמפיין לנשיאות, פברואר 2020 / צילום: Associated Press, Patrick Semansky
ג'ו ביידן משתתף בהפגנת איגוד עובדי שירותי המזון בלאס וגאס במהלך הקמפיין לנשיאות, פברואר 2020 / צילום: Associated Press, Patrick Semansky

האור בקצה המנהרה מתקרב. זה המסר שעולה מתחזית הצמיחה העדכנית שפרסמה השבוע קרן המטבע הבינלאומית. "כבר אפשר לראות את המוצא מהמשבר הבריאותי והכלכלי", כותבת הכלכלנית הראשית של הקרן, גיתה גופינת, בפתח הדוח שלה, וצופה שכלכלת העולם תצמח השנה בלא פחות מ־6%.

בין הגורמים לשיפור בתחזית אפשר למצוא את ההתקדמות בחיסונים, את ההסתגלות לחיים בצל המגפה - וגם את תוכניות הסיוע הממשלתיות. ובמיוחד היא מזכירה את תוכניות הסיוע של ממשלת ארה"ב. למעשה, אם התחזיות של קרן המטבע יתממשו, אמריקה הולכת לפתוח פער מול שאר העולם.

 
  

1. למרות הטון האופטימי, מסתבר שגם בשנת 2024 הכלכלה העולמית עדיין לא צפויה להשתקם לגמרי מהקורונה. היא לא תגיע לגודל שאליו הייתה אמורה להגיע לפי התחזית שפרסמה הקרן בתחילת 2020, לפני שווהאן עלתה לכותרות.

בעוד שלוש שנים, התוצר העולמי צפוי להיות נמוך ב־3% משהיה אמור להיות אלמלא המגפה. אפילו סין לא תשלים את הפער. אבל הכלכלה האמריקאית דווקא הולכת לצמוח יותר מהצפוי. ארה"ב הולכת להשלים את כל הצמיחה שאיבדה בזמן המגפה, ולהוסיף עליה עוד, מעבר לתחזיות המוקדמות.

2. 1.9 טריליון דולר. זו העלות של 'תוכנית ההתאוששות האמריקאית', שממשל בידן העביר בקונגרס לפני חודש. התוכנית, שכבר כתבנו עליה פה בהרחבה, כוללת בין היתר השקעה בחיסונים, בבדיקות, בפתיחת בתי ספר, וגם מענקים נדיבים למשקי הבית. ולמרות שהיא הוצגה כתוכנית חירום להתמודדות מיידית עם המשבר, אין ספק שהיא גם תזניק את הכלכלה האמריקאית וגם תסייע להתאוששות העולמית.

אבל בינתיים נוספה אליה עוד תוכנית, שעליה הכריז ממשל ביידן בשבוע שעבר: "תוכנית מקומות העבודה האמריקאית", שאליה נלווה תו מחיר עוד יותר אימתני, בסך 2.3 טריליון דולר.

תחת הכותרת הכללית של השקעה בתשתיות, שתיפרס לאורך שנים, אפשר למצוא שם שורה ארוכה של תוכניות. מתיקון כבישים ושדות תעופה, דרך השקעה במחקר ופיתוח, ועד תקציבים למשרות סיעוד.

התוכנית הזו אמורה לחזק את הכלכלה האמריקאית עוד יותר, וגם היא לא סוף הסיפור. אליה אמורה להצטרף בהמשך החודש הזה תוכנית שממוקדת בבריאות ובחינוך לגיל הרך. הכול כנראה בתוך 100 הימים הראשונים לכהונת ביידן.

אלה תוכניות בקנה מידה היסטורי. ממשל ביידן מתכנן להשקיע טריליונים, ובעצם כבר התחיל לעשות את זה. חלק מהכסף יבוא מהגדלת הגירעון, וחלקו יגיע מהעלאות מסים - ועוד נחזור לזה.

אבל מעבר למספרים המפוצצים, בשורת התוכניות הכלכליות של ממשל ביידן אפשר לזהות גם שינוי תפיסתי, ונטישה של הקו המחשבתי ששלט בעשורים האחרונים בכלכלה ובפוליטיקה האמריקאית. וכנהוג בארה"ב, כבר יש לזה כינוי על שמו של הנשיא: "ביידנומיקס".

3. יש כבר מי שממהרים להכריז (בצדק או שלא, נחכה ונראה) על סופו של עידן: סופן של 40 שנות "רייגנומיקס". אלה העשורים שבהם נתנה את הטון באמריקה, ובעקבותיה גם בחלקים אחרים של העולם, התפיסה הכלכלית שהציג הנשיא לשעבר רונלד רייגן.

הנשיא לשעבר רונלד רייגן. רוחו מרחפת מעל הפוליטיקה ב־40 השנים האחרונות
 הנשיא לשעבר רונלד רייגן. רוחו מרחפת מעל הפוליטיקה ב־40 השנים האחרונות

היא מתומצתת באמירה המפורסמת שלו, מנאום ההשבעה ב־1981, לפיה "הממשלה היא לא הפתרון לבעיות שלנו, הממשלה היא הבעיה". התפיסה הזו תורגמה להקטנת מסים, הפחתה ברגולציה, והישענות על כוחו של השוק החופשי. מה שנקרא, "כלכלת צד ההיצע". והיא לוותה באמונה, או בהבטחה, שהעושר שיווצר בצמרת יחלחל אל כל השאר. מלמעלה למטה.

זה לא עצר ברייגן. כמו שהזכיר בחודש שעבר רוברט רייך, מי שהיה שר העבודה בממשל ביל קלינטון, רכיבים של התפיסה הזאת אומצו משיקולים פוליטיים גם על ידי הממשל הדמוקרטי בשנות ה-90. גם קלינטון הכריז בנאום מפורסם לאומה ש"עידן הממשלה הגדולה נגמר". אבל כיום, רייך קובע, "רייגנומיקס מתה באופן רשמי".

מה שברור הוא שהרטוריקה שמגיעה מביידן שונה בהחלט. "גם לפני המשבר שניצב בפנינו, מצבם של אלו שבצמרת באמריקה היה טוב מאוד, שזה בסדר גמור. אבל כל השאר נותרו מאחור. והמגפה רק הפכה את הפער לגרוע יותר וברור יותר. מיליוני אמריקאים איבדו את עבודתם בשנה שעברה, בעוד שהאחוזון העליון של האמריקאים העשירים ביותר ראו את השווי שלהם גדל ב־4 טריליון דולר", כך הכריז בנאום שבו הציג את התוכנית שלו בשבוע שעבר, מול חברי איגודים בפיטסבורג.

"הרעיון הוא לא לצאת נגד אלה שהצליחו, או לחפש תגמול. העניין הוא ליצור הזדמנויות לכל השאר. וזו האמת: כולנו נרוויח מכך שהמצב של כולם יהיה טוב. זה הזמן לבנות את הכלכלה שלנו מלמטה למעלה, ומהמרכז והחוצה, ולא מלמעלה למטה". ההתנערות מכלכלת החלחול הרייגניסטית ברורה.

4. אז מה ביידן כן מציע? קודם כל, ברור שבתפיסתו, הממשלה יכולה וצריכה לשחק תפקיד מרכזי יותר. בנאום שלו ביום רביעי השבוע, הוא ביקש למשל להזכיר את ההשקעות במחקר ופיתוח שעזרו להוביל לחידושים כמו סוללות ליתיום, מיפוי הגנום או האינטרנט. "הממשלה, כלומר משלמי המסים, מימנו את המחקר הזה. הממשלה".

אבל מעבר לתמיכה במחקר ופיתוח, מה הממשלה אמורה לעשות? מה זה בפועל "ביידנומיקס", אם בכלל יש כזה דבר? כשמנסים למשל לחלץ תשובה לכך מתוך תוכנית התשתיות של ביידן, קצת קשה לזהות את היער מבין כל העצים. יש שם תיקון גשרים, החלפת צנרת, תחנות הטענה לרכבים חשמליים, הרחבת זכאות לשירותי סיעוד, השקעה במרכזי חדשנות ובקרנות מחקר, הכשרת עובדים, והרשימה נמשכת.

חלק מהעניין הוא שבגלל האילוצים החקיקתיים בסנאט, שם לדמוקרטים יש רוב דחוק, ביידן נאלץ להכניס חלקים נרחבים מהאג'נדה שלו למספר קטן של חוקים. כך מתקבל סוג של חוק הסדרים אמריקאי, שבו אפשר למצוא שורה ארוכה של רפורמות שנדחסו יחד, ושעוד ישתנה במסגרת תהליך החקיקה בחודשים הקרובים. כבר עכשיו מתנהל באמריקה ויכוח על האם ניתן להגדיר דברים כמו שיפוץ בתי חולים בתור השקעה בתשתית.

יש בכל זאת מי שמוצאים כאן היגיון מאחד. ניתוח מעניין במיוחד מגיע מכיוונו של הכלכלן נואה סמית, שמזהה שלושה רכיבים עיקריים בתוכניות של ביידן עד כה: מענקים וקצבאות למיניהם; עבודות בתחום הטיפול על שלל סוגיו; והשקעה.

לפי סמית, הרכיבים האלה מתאימים למקומה של ארה"ב בכלכלה העולמית של המאה ה־21. אמריקה עדיין יכולה להוביל בחדשנות העולמית, אבל מרכז הייצור עבר לאסיה. הבעיה עם סקטור החדשנות היא שהוא יכול למשוך אחריו את המשק, אבל לא לספק תעסוקה המונית.

מכאן ההשקעה בתקציבי פיתוח ותשתית למיניהם, אבל לצדם גם הקצאת תקציבים מסיבים למשרות טיפוליות (בין אם זה טיפול באוכלוסייה המזדקנת או בילדים), כשאותן משלימות קצבאות למיניהן, שישמשו לחלוקה מחדש של ההכנסה במשק. סמית סבור שחלק מהמענקים שביידן הציג בתוכנית החירום שלו יהפכו לקצבאות קבועות יותר, בדגש על קצבת ילדים.

5. התיאור הזה, של כלכלה שמתנהלת בשתי מהירויות, עם מגזר חדשנות משגשג שפונה לעולם, וכלכלה מקומית איטית יותר, נשמע די מתאים גם לישראל. ובכל מקרה, לכל מי שנתקע בפקקים שחזרו עם סוף הסגר, הצורך בהשקעה גם בישראל ברור.

דברים ברוח הזו אפשר היה למצוא בדוח בנק ישראל שהתפרסם השבוע, שהדגיש שעם היציאה מהקורונה, ישראל מוצאת את עצמה באותו מקום. בעיות היסוד של המשק הישראלי לא עזבו אותנו, כפי שניסח זאת נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, במסיבת עיתונאים שקיים ביום שלישי.

בדוח השנתי, הבנק מדבר למשל על הפערים בין מגזרים שונים בכלכלה הישראלית, או בין עובדים משכילים ולא משכילים, ועל הפריון הנמוך במשק, שקשור גם להשקעה הנמוכה. בין ההצעות שהעלה הנגיד: שיפור איכות מערכת החינוך, השקעה בתחבורה ציבורית כולל קידום המטרו, וגם שיפור מערכות הנתונים של המגזר הציבורי. בקיצור, עוד השקעה.

גם אם הן התחדדו בעקבות המשבר, אלה בעיות מוכרות, ואליהן נלווית בעיה נוספת שגם עליה כבר דובר ועוד ידובר, והיא הגירעון המבני של ישראל, שמגביל את יכולת התמרון של הממשלה. רק כדי לסגור אותו תידרש כנראה העלאת מסים מסוימת. אז איך אפשר לממן עוד השקעה? בבנק ישראל מדברים על מציאת תמהיל נכון של הגדלה של החוב, התייעלות ממשלתית וגם העלאת מסים.

6. אם כבר דיברנו על מסים - ובחזרה לאמריקה - הרי שיחד עם תוכנית התשתיות, הממשל הציג גם יוזמה להעלאת מס החברות, שירד באופן דרמטי במהלך תקופת הנשיא טראמפ (ביידן מציע להעלות אותו ל־28%, ובכך לבטל חצי מהפחתת המסים של טראמפ, אבל לדבריו הוא "פתוח להצעות אחרות" אם יהיו כאלה).

חשוב מכך, ביידן ושרת האוצר שלו ג'נט ילן מקדמים גם יוזמה לקביעת שיעור מס חברות מינימלי עולמי, כדי לעצור את "המירוץ לתחתית" שבו מדינות מתחרות זו בזו, מורידות עוד ועוד את מס החברות, ומאבדות מקור הכנסה חשוב. אם תתממש, ליוזמה הזאת יהיו השלכות מרחיקות לכת, ועוד נעסוק בה בנפרד בהרחבה.

לצד היוזמה לשינוי מס החברות, אפשר לזהות גם עוד מישורים שבהם ממשל ביידן נוקט קו אגרסיבי יותר מול העולם התאגידי. למשל מינוי של דמויות כמו טים וו ולינה קאן, לתפקידים בממשל - השניים מוכרים כמבקרים בולטים של הכוח המוגזם של ענקיות הטכנולוגיה וכתומכים באכיפה אגרסיבית יותר של חוקי ההגבלים העסקיים. או התמיכה של הנשיא ביידן ביוזמה להקמת איגוד עובדים באמזון. כשמחברים את הכול יחד, אפשר, אולי, לזהות כאן נכונות לשנות את מאזן הכוחות בין אמריקה התאגידית לממשל.

ממשל ביידן עדיין טרי, וצריך לחכות ולראות איזה חקיקה יצליח להעביר, ואילו מהיוזמות שלו יצליח לממש. אבל די ברור שמבחינת הנשיא האמריקאי הכיוון הוא העצמה מחודשת של המדינה.

אבל כדי להשלים את התמונה צריך להזכיר שגם אצל ביידן, כמו אצל טראמפ, ברקע אורבת היריבה שמעבר לים. זו היה ניכר בדברים של ביידן בנאום שלו ביום רביעי. "אתם חושבים שסין מחכה עם ההשקעות בתשתית דיגיטלית או במחקר ופיתוח? אני מבטיח לכם שהם לא מחכים, אבל הם בונים על זה שהדמוקרטיה האמריקאית תהיה יותר מדי איטית, מוגבלת, ומפולגת, כדי לעמוד בקצב". כך שמבחינת ביידן, לא רק שהמדינה שוב בתמונה - היא גם בתחרות עם סין.

צרו איתנו קשר *5988