להתחבר לאינטרנט המהיר, ולא דרך חברות התקשורת שאתם מכירים

ראשי רשויות שונים מסתערים על המפעילים בבקשות לפריסת סיבים אופטיים עצמאית, ללא תלות באחת מחברות התקשורת הגדולות • מה המשמעויות, וכיצד ייראה שוק התקשורת עם ריבוי מפעילים קטנים שיפרסו תשתיות ביישובים קטנים

בזק פורסת סיבים אופטיים / צילום: איל יצהר
בזק פורסת סיבים אופטיים / צילום: איל יצהר

שוק התקשורת בישראל מתעורר בשבועות האחרונים ומגלה את עצמו מחדש בעקבות הסיבים האופטיים. הכניסה של בזק והוט לתחום יצרה "באזז" ונדמה שהיום אין רשות מקומית בישראל שלא נלחמת להביא את אחד המפעילים שיפרוס אצלה תשתיות סיבים. הסיבים נהיו מעין סמל סטטוס, וראשי רשויות רוצים לקחת חלק בטרנד ששוטף את כל הארץ.

פריסת הסיבים בישראל משתחררת כמו קפיץ, אם כי עדיין נראה שבבזק לפחות מתמקדים בפריסה וחיבור בניינים, והשיווק והמכירות מתנהלים בזהירות כדי לא לייצר ביקושים  שהחברה תתקשה לעמוד בהם.

השינוי שהשוק עובר עם האצת ההשקעות בתחום מצד ארבע הקבוצות הגדולות בשוק, הוא חלק משינוי גדול יותר שנוצר בשוק ואת השפעותיו נדע בעתיד הרחוק יותר. מצד אחד יש את הפריסה הגדולה מצד שחקניות התשתית פרטנר, IBC (סלקום והוט) ובזק, אך מצד שני יש את הפריסה שהולכת ותופסת תאוצה מצד שחקנים קטנים שמבקשים לקבל רישיון מיוחד לפריסת סיבים מוגבלת ביישובים קטנים.

מה שקורה הוא שלמרות שבזק עומדת לפרוס סיבים אופטיים בלמעלה ממיליון בתי אב השנה, יישובים רבים מתאכזבים ולא מוכנים לחכות כשמגלים שהם לא ברשימת היישובים שייפרסו.

חלקם, בעיקר ביישובים הקטנים, מחליטים בתגובה לנסות ולפנות לחלופות המהירות. כך קרה למשל באורנית שהתקשרה בהסכם מיוחד עם פרטנר לפריסת סיבים וכך קרה בנריה שבמועצה המקומית בנימין. שני המקרים אמנם שונים אבל הרעיון דומה: היישוב לוקח על עצמו את האחריות לפריסת סיבים לבתים ולא מחכה שהמפעילים יעשו זאת במקומו. לרוב מדובר בהתקשרות ארוכת טווח מול קבלן או מפעיל שיש לו רישיון מיוחד לפריסה מוגבלת או, כמו במקרה של פרטנר, בחברה שפורסת במקומות רבים בארץ ורק לאחרונה נכנסה לפריסה בבניינים בבנייה נמוכה.

לתחרות יש מחיר

למדיניות משרד התקשורת יש מטרה בעידוד שחקנים נוספים שייכנסו לשוק התשתיות, אך יש לכך מחירים לא מועטים שיתבררו בהמשך. פריסת סיבים היא החלק הקל בתהליך אם כי גם הוא יכול להיות מאד מסובך. הבעיה היא בצורך במתן שירות לאורך זמן.

בתחום התקשורת, השירות הוא הבעיה הקשה ולא הפריסה. להגיע ללקוח אפשר באמצעות מדיניות השוק הסיטונאי ללא כל קושי מיוחד אבל מה קורה כאשר מתגלית תקלה בשירות? מי הקבלן שמחזיק מוקד פניות? מי מנפיק את החשבונית ללקוח ומה קורה כאשר הוא צריך לקבל זיכוי? אלו רק חלק מהשאלות בעקבות מדיניות המשרד להכניס תחרות בתחום באמצעות מפעילים קטנים.

ואם נחזור לעניין הפריסה, מה קורה כאשר הקבלן שנבחר לא מצליח לחבר בית, במידה והחיבור של הבית חסום מכל סיבה שהיא? כמו כן, ישנם דיירים בבתים צמודי קרקע שלא ירצו שהחיבור של הבית שלהם לסיב יהיה חיצוני, מה עושים אז? האם ניתן לדרוש מהקבלן-מפעיל לחפור מחדש חיבור לבית?

מדיניות משרד התקשורת באה לעודד תחרות ולהאיץ פריסה ונדמה שהיא תוכננה בתקופה שבזק עוד ישבה על הגדר ולא נכנסה לפרויקט ונועדה בין היתר לשמש אמצעי לחץ תחרותי עליה. זה לגיטימי מצד משרד התקשורת לעודד תחרות בצורה הזו אבל יש לה מחיר וצריך להכיר אותו כבר עכשיו. העובדה שמשחררים את בזק מחובת הפריסה האוניברסלית שלה תעודד את הפריסה במקומות שהיא לא תפרוס. סביר להניח שיישובים ערביים רבים לא ייפרסו, וכנ"ל גם יישובים שבהם יש רשתות פירטיות. שאלת היישובים החרדיים מאד רלוונטית לדיון כיוון שבזק תצטרך להחליט האם לפרוס תשתית ביישובים אלה כאשר אין לה ביקוש, ואם יש אזי היא יכולה לספק אותם דרך רשת הנחושת.

זו סוגיה מאד קשה לפיצוח ויש לה השלכות מרחיקות לכת מבחינה לאומית. האם מדינת ישראל מוכנה לקחת את הסיכון שיישובים ערביים או יישובים חרדיים לא יקבלו סיבים אופטיים על כל המשמעויות הכרוכות בכך? המשרד גיבש מתווה שאמור להתמודד עם הבעיה הזו ולהוציא מכרזים לקבלנים חיצוניים לפריסת סיבים היכן שבזק לא תפרוס. אבל האם מפעיל כלשהו אחר, קבלן, יזם וכו' ימצא את הכדאיות הכלכלית לפריסה היכן שבזק לא מצאה?

בואו ניקח כדוגמא יישוב שיש בו רשתות פירטיות בצפון הארץ כמו ירכא, איזו סיבה יש לכל מפעיל שהוא לפרוס שם סיבים כשהוא יודע שהוא צריך להתחרות בגורמים שכבר פרוסים שם ומספקים שירותים באופן לא חוקי?

אם בזק לא תפרוס סיבים ביישובי הבדואים בדרום, מי בדיוק יעשה את זה? נניח שיבוא יזם שירצה לעשות זאת ולהיכנס בנעליה. כמה כאלה מסוגלים לפרוס תשתית עצמאית ביישוב כזה, להקים מערכת בילינג, להעמיד ערבויות, להקים מוקד שירות וכו'?

איך שלא מסתכלים על זה הסיכון שהמדינה לוקחת על עצמה במדיניות שקבעה הוא עצום. ביטול חובת הפריסה האוניברסלית שחלה על הוט ועל בזק עשויה לייצר כאן מציאות של שווקי תקשורת מקבילים אך בפער עצום אחד מהשני.

אירוע שמחייב חשיבה מחדש 

האבסורד בדבר הוא שבעצם המדינה מיוזמתה הפקירה את היישובים הללו והיטיבה עם בזק והוט ובמקום לדאוג לתושבים וליישובים שברור שלא יקבלו סיבים אופטיים, ויצאה במהלך מודע שיקבע פיגור תשתיתי חמור ביישובים אלה. ישנם יישובים חרדיים שקרסו בתקופת הקורונה בגלל תשתית תקשורת לקויה בזמן הקורונה. אם לא תהיה פריסת סיבים ביישובים אלה, איך הם אמורים להתמודד במשבר הבא? וגם ללא משבר, איך ,עם ריבוי האוכלוסייה וחשיפתה יותר ויותר לתכני אינטרנט, ימומש הצורך לספק להם תשתיות תקשורת?

אני מרשה לעצמי להעריך שאילו בכירי משרד התקשורת היו מצטרפים לפריסת תשתית לבתים (לא לפריסה ברחובות שהיא הפריסה הקלה אלא לפריסה מהרחוב לבתים פרטיים ובתוך הבתים) הם לא היו ממהרים להתוות את המתווה הזה. למרבה הצער יהיו בתים ואף בניינים בבנייה לא גבוהה, שלא ייפרסו אם המפעילים יגלו שנדרשת עבודת הנדסה כדי לחבר אותם. הם ידרשו מהדיירים לממן זאת, בנוסף לדמי ההתקנה. יש כאן אירוע שמחייב חשיבה מחדש ויפה שעה אחת קודם.

צרו איתנו קשר *5988