אסור לשכוח מהו הייעוד האמיתי של ועדת חקירה

עוד הגופות מוטלות לפנינו, המשפחות שרויות בחוסר ודאות נוראה וההלוויות מתקיימות במהירות כדי שלא להלין את המת ולא לחלל שבת, וכבר התעוררה הדרישה לחקירה ולבדיקה של האסון שהתרחש בהר מירון. בצד הדורשים והמצדדים נמצאים הספקנים, הטוענים שהיו דוחות והיו התראות: שלטי האזהרה ניצבו לנגד עינינו, אבל דבר לא נעשה והאסון היה בלתי נמנע. זו הייתה רק שאלה של זמן.

אלא שאם נסתמך על ניסיון העבר, למרבה הצער לא תצמח מכך שום תועלת מהותית. מדוע?

ראשית כיוון שניסיון העבר מלמד שהמלצות של ועדות חקירה לא יושמו. על פי המחקר שאני עורך בסוגיה זו - כשלים שכתבה עליהם ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים חזרו, כמעט באותו נוסח, בדוח ועדת וינוגרד שעסקה כעבור 33 שנים במלחמת לבנון השנייה. בהינתן שזה המצב, מה הועילו חכמים בתקנתם?

שנית, הציבור מחפש אשמים, או במילים אחרות "עריפת ראשים". מי שהיו בדרג הנבחר או המבצע שילמו פעמים רבות את מחיר הכישלון ו"הלכו הביתה", אולם המסקנות וההמלצות המהותיות לא עניינו את הציבור. כך, אחרי שהרמטכ"ל וראש אמ"ן שלמו את מחיר הכישלון של יום הכיפורים, ואחרי שגולדה מאיר התפטרה, לא נמצא כי התקיים דיון מעמיק בדו"ח אגרנט ולא יושמו מרבית ההמלצות המהותיות. ועדת אגרנט קבעה כי מקור הכשל היה מודיעיני.

אז הנה, ראשי אמ"ן הלכו הביתה. האם כשלי המודיעין לא חזרו ונשנו במלחמת לבנון הראשונה ובמערכות צבאיות אחרות? האם חילופי האישים הם כשלעצמם מביאים מזור לחולי?

למרות הספקות, דעתי היא שיש "להחזיר עטרה ליושנה", להקים ועדת חקירה ממלכתית וליתן לה את המעמד הראוי במערכת הציבורית שלנו, מעמד שנשחק בשנים האחרונות.

החקירה מחויבת מציאות: האסון בהר מירון הוא תוצאה של כשל מתמשך ושל התעלמות כמעט מופגנת של כל הדרגים - הדרג הפוליטי הנבחר, הדרג המבצע וגם הרבנים מורי ההלכה. מכאן שיש לחקור ולבדוק מה קרה? איך קרה? ולא רק כי הציבור מחזיק לפידים וקלשונים, אלא כדי להבין באמת מה לומדים ממה שקרה וכיצד מונעים את האסון הבא?

מה שחמור בעיני, לא פחות ממה שארע, הוא שאיש לא השכיל לסגור מיד את האתר בבוקר שאחרי האסון, בבחינת "זירת פשע". כל מי ששהה בו לא הורחק - סגירה שאמורה להמשך עד שוועדת החקירה תסיים את עבודתה. ממש כך. הר מירון ואתר הקבר אמורים היו להיסגר מיד, ורק לאחר שההמלצות של הוועדה ייושמו במלואן ניתן יהיה לפתחו מחדש.

אשר להרכב הוועדה, אני ממליץ שלא יהיו בה מומחים השייכים לארגונים המעורבים - למשל קציני משטרה בדימוס. מעורבותם של אנשי צבא בדימוס בוועדת אגרנט (לסקוב וידין) זכתה לביקורת רבה. ישנם מומחים רבים מתחומי הניהול והבטיחות, מהמגזר העסקי והאקדמי, שלא הייתה להם נגיעה לאירוע שיכולים לשמש בוועדה כזו.

ומעל כולם, אין מנוס מהצבת שופט מכהן או בדימוס בראש הוועדה ואם יורשה לי להציע - שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. לא שאלתי לדעתו, ואני מקווה שאינני חוטא כלפיו. איש אמונה ומעש, מהשופטים החרוצים של בית המשפט העליון שכמה מפסקי הדין שיצאו תחת ידיו הם אבן-יסוד במשפט שלנו.

ואי אפשר בלי מילה על הפוליטיקאים. היו שני פוליטיקאים שלקחו אחריות מבלי שוועדה קבעה את אשמתם: גולדה מאיר, שהתפטרה 11 ימים אחרי פרסום דוח אגרנט, ומנחם בגין שלא יכול היה עוד אחרי פרסום דוח ועדת כהן. יש בינינו כאלה המתגעגעים להתנהלות האצילית הזו, ולא משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית הם משתייכים.

הכותב הוא משפטן דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון