חיסון הילדים - מעבר לוויכוח על מספרים

הדיון בחיסון הילדים מתחמם, אבל מעבר לוויכוח על מספרים וסטטיסטיקות, שיקולים אתיים וחברתיים חייבים להילקח בחשבון

בקרוב גם ילדים יחוסנו נגד קורונה? / צילום: רפי קוץ
בקרוב גם ילדים יחוסנו נגד קורונה? / צילום: רפי קוץ

משל ישן מספר על תרנגולת המצילה בחירוף נפש את שלושת אפרוחיה מהשועל. לאחר שבעור שיניה היא מביאה את האפרוחים למקום מבטחים, היא ניגשת לאפרוח הראשון ושואלת "אתה היית עושה אותו דבר למעני?". האפרוח עונה ללא היסוס "בוודאי, אמא!". התרנגולת סוטרת לו בכנפה, ונוזפת בו: "אתה שקרן!". היא ניגשת לשני, ושואלת: "היית עושה אותו דבר למעני?". האפרוח, שהיה עד לתגובתה של אימו לאחיו, עונה מיד "לא אמא, לא הייתי עושה זאת". התרנגולת סוטרת גם לו, וגוערת בו "אתה כפוי טובה!". התרנגולת ניגשת לאפרוח השלישי וחוזרת על אותה שאלה. האפרוח הפיקח עונה "אני לא יודע אמא, אבל בטוח שהייתי עושה את זה בשביל הילדים שלי". משל זה מדגים אמת אבולוציונית בלתי-ניתנת לערעור: הילדים באים קודם. עלינו לדאוג לרווחתם ושלומם של ילדינו, גם כאשר זו באה על חשבוננו. כל הורה מיטיב להכיר תחושה זו.

אם היו שאלות בעבר, כעת ניתנו כבר תשובות: נגיף הקורונה אינו פוגע כמעט כלל בבריאות הילדים: מאחורי המספר המפחיד של כ-300,000 ילדים מאומתים בישראל, עומדת אמת פשוטה: רובם המוחלט לא חש במחלה או סבל מתסמינים קלים מאוד. שבריר אחוז מהם אושפז, וגם רוב אלה אושפזו מסיבות אחרות ונמצאו חיוביים לקורונה רק באופן מקרי.

נתונים מהעולם מראים באופן חד-משמעי, כי התחלואה הקשה והתמותה בקרב ילדים כתוצאה מהקורונה נמוכה מאלו של מחלות החורף השגרתיות. אף אותם ילדים ספורים שנפטרו, למרבה הכאב, בעודם חיוביים לקורונה, סבלו ממחלות רקע מורכבות.

בישראל (ובמדינות נוספות רבות), לא נפטר ולו ילד בריא אחד כתוצאה מהקורונה. גם החשש מ-"פוסט-קורונה" בילדים הולך ונמוג: נתונים מהעולם מראים שתופעה זו נדירה משחשבנו, ובמיוחד בילדים. מיעוט זעיר סובל מתסמינים ממושכים של תשישות וכאב ראש, מהלך דומה למחלות נגיפיות אחרות שלעיתים "נגררות" מספר חודשים. בפשטות, קורונה היא לא "מחלה של ילדים".

הילדים ומערכת החינוך אינם משמעותיים למהלך המגפה

לאחרונה, עולה יותר ויותר הטענה כי הסיבה לחסן ילדים אינה לשם ההגנה על בריאותם, שהרי הם אינם בסיכון ממשי, אלא לצורך השגת חסינות עדר, הגנה על המבוגרים ו-"כדי לסיים את המגפה". הילדים מתוארים כ"מאגר ויראלי", שללא חיסונם נהיה מחויבים במסכות ובריחוק חברתי - לעולם.

הגדיל לעשות מומחה שכינה את הילדים "פצצה מתקתקת". המרעום, באנלוגיה זו, הם הילדים, והחשש מהדבקות בבתי-הספר שיכו גלים באוכלוסייה. חומר הנפץ בפצצה הוא אנחנו, המבוגרים, ובמיוחד אוכלוסיות הסיכון. הטיעון הזה הוא לא רק שגוי רפואית, אלא חמור מכך - הוא פסול מוסרית ואתית.

נתחיל בשגיאה הרפואית - מחקרים רבים הראו שהילדים ומערכת החינוך אינם משמעותיים למהלך המגפה. מחקר שבחן 191 מדינות לא מצא קשר בין רמות התחלואה לבין הפעלת מערכות החינוך. מנתוני משרד החינוך שלנו, בישראל, עולה כי 85% מהילדים המאומתים כלל לא נדבקו בביה"ס. מחקר נוסף הראה כי פתיחת מערכת החינוך תרמה 0.3% בלבד לסיכון להדבקה.

ילדים, כך מראים המחקרים, הם רק "תמונת מראה" לתחלואה בקהילה. ההוכחה מול עינינו - התחלואה בקרב ילדים ירדה ב-95%, במקביל לזו של המבוגרים - למרות פתיחת בתי הספר, ולמרות שהם טרם חוסנו. בנוסף, טיעון ההגנה על המבוגרים שגוי רפואית כיוון שרוב רובן של אוכלוסיות הסיכון כבר מחוסן, וע"פ הפרסומים - בחיסון יעיל ביותר. ולכן, ילדים הם לחלוטין לא "פצצה מתקתקת".

אבל ההיבט האתי חמור עוד יותר. דילמה אתית ידועה מתארת קרון הדוהר ועומד לדרוס 5 פועלים העומדים על המסילה. אם הדבר ביכולתך, האם תטה את הקרון אל מסילה צדדית, עליה עומד רק פועל אחד, ותחרוץ את גורלו למרות שכלל לא עמד בסכנה? האם נכון להקריב מעטים בכדי להציל רבים, גם אם אותם מעטים לא היו אמורים להיפגע מלכתחילה? לשמחתנו, בקורונה הדילמה אינה רלוונטית: קרון הקורונה כבר אינו מסכן את המבוגרים המחוסנים. כלומר, המסילה פנויה, ואין שום סיבה להסיט את הקרון למסלול צדדי שעליו נמצאים... הילדים שלנו.

חיסון הוא טיפול רפואי לכל דבר ועניין, ולכן כפוף לחוקי האתיקה הרפואית: ההורים חייבים להתייחס לשיקולי טובת הילד בלבד, ולא לחסנו לטובת גורם אחר. בהתאם, גם הרופאים נדרשים לאפשר את החיסון רק על יסוד טובת הילד, כלומר עליונות מובהקת של התועלת על הנזק לילדים. האם אנחנו בטוחים בעליונות הזו? עד כמה החיסון אכן בטוח?

אין מצב חרום. זו רק החרדה שלנו

בשל חוסר בהירותו של מאזן התועלת-סיכון בילדים, מספר רב של חוקרים בעולם כבר הביעו הסתייגות ברורה מחיסון הילדים בשלב זה. במחקר של פייזר על חיסון ילדים בגילאי 12-15, חוסנו 1,100 ילדים (1,100 קיבלו פלצבו, חיסון דמה), והמעקב אחריהם היה שבועות ספורים. המשמעות היא שהמחקר לא יוכל לאתר תופעות לוואי עם שכיחות נמוכה מ 1:1000, ושאין עדיין עדויות לגבי בטיחות ארוכת-טווח.

ראוי לציין עובדה שרבים אינם מודעים לה: בניגוד לפרסומים בתחילת מבצע החיסונים, החיסון מעולם לא אושר ב-FDA. בעקבות עתירה משפטית של אנשי רפואה שינה משרד הבריאות את המידע בפרסומיו לכך שהחיסון קיבל היתר חירום בלבד.

ה-FDA הדגיש כי החיסון נמצא תחת מחקר ולא אושר, כיוון שטרם הושלמו כל הליכי המחקר הרגילים. היתר החרום לחיסון ניתן למרות פערי ידע בטיחותיים - בשל מצב חרום. בישראל מאותרים פחות מ-100 חולים מדי יום, מחלקות הקורונה נסגרו, המשק ובתי הספר נפתחו והחיים חוזרים למסלולם. אם כך, מהו מצב החרום שמצדיק מתן תרופה (חיסון) שטרם הסתיימו לגביה מבדקי הבטיחות - למיליוני ילדים בישראל?

חשוב לזכור: אין להסיק מבטיחות החיסון במבוגרים על הילדים. ילד הוא לא מבוגר קטן. יש תרופות של "מבוגרים" שהן מסוכנות לילדים. כדור אספירין, למשל, שמשמש להורדת חום במבוגרים, עלול לגרום לתסמונת קשה ומוות בילדים. אפילו לאחר אישור מלא של ה-FDA, מתברר לעיתים כי תרופה מזיקה. חיסון ה-RotaShield, למשל, כנגד נגיף ה-Rota, הוצא משימוש בסוף שנות ה-90 לאחר שכבר אושר ע"י ה-FDA, בעקבות כמה עשרות מקרים בלבד של סיבוך מעיים קשה, למרות שנגיף ה-Rota אחראי לתחלואת ילדים גבוהה פי כמה מקורונה.

הסיכום ברור. ילדים כמעט ואינם מושפעים מנגיף הקורונה והם אינם מסכנים מבוגרים, במיוחד משרובם המוחלט מחוסן. החיסון, גם אם יעיל, לא נבדק דיו מבחינה בטיחותית בילדים ולכן לא יאושר, אם כי ייתכן ויקבל היתר שימוש בחרום. אבל אין מצב חרום. זו רק החרדה שלנו, המובנת לגמרי לנוכח עירוי המסרים המפחידים שאנו מקבלים. אבל החרדה היא יועצת גרועה, ואנו עלולים למצוא עצמנו מתחרטים על פזיזותנו.

ואולי זו לא רק החרדה. כיוון שאם הילדים בסדר, ואם אנחנו המבוגרים בסדר, אולי אנחנו מחסנים אותם כי אנחנו מחפשים ניצחון מדומיין ובלתי-אפשרי על נגיף שחשיבותו הולכת וקטנה מדי יום, כי אנחנו רוצים לצאת ממעגל הבידודים בבתי הספר, וכי אנחנו רוצים שיאפשרו לנו לחזור לקולנוע ולמסעדות יחד עם הילדים שלנו. לא בטוח שהתרנגולת הייתה מסכימה לכך.

פרופ' אסא כשר הוא פילוסוף, מומחה לאתיקה מקצועית, חתן פרס ישראל ומחבר הקוד האתי של צה"ל.

פרופ' רבקה כרמי היא מומחית ברפואת ילדים, נאונטולוגיה וגנטיקה רפואית. שימשה דיקן הפקולטה למדעי הרפואה ונשיאת אונ' בן-גוריון, יו"ר איגוד דיקאני בתי-הספר לרפואה וכיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות.

המאמר נכתב בשיתוף עם ד"ר אביב שגב - פסיכיאטר, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה דחופה במרכז לבריאות הנפש שלוותה ומרצה בחוג לפסיכיאטריה באונ' ת"א. הכותבים הם חברי ופעילי מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה

צרו איתנו קשר *5988