התעלמתם מבעיות העומק והזהות שלנו – עכשיו אתם מתפלאים שאנחנו מפגינים

החברה הערבית מדממת מתופעת האלימות ומהנשק הבלתי חוקי • יצאנו לרחובות, זעקנו, התחננו לממשלה ולמשטרה שיטפלו, אך להם לא היה אכפת, ויותר גרוע - הם דרשו מאיתנו, כאזרחים, לטפל בבעיה

הפגנה ביפו / צילום: איל יצהר
הפגנה ביפו / צילום: איל יצהר

קולגה שלי שואלת אותי בתדהמה לאור המאורעות האחרונים: "מה קרה לכם ערביי ישראל?"

כבר כמה ימים שאני סוחבת את השאלה איתי. מצד אחד אני מבינה את התדהמה והכעס שלה על האלימות השוררת ברחובות ובמיוחד בערים המעורבות, הרי אני בעצמי מרגישה כעס, תסכול, אכזבה וחוסר אונים. יחד עם זאת אני לא מרגישה תדהמה, בעיניי הכתובת הייתה על הקיר, היא הרבה זמן על הקיר אך לצערי אף אחד לא רצה לראות אותה.

כדי לענות על שאלה זו, ולנסות להבין איך הגענו לכאן, אני רוצה לצאת מנקודת התחלה לגבי המושג "ערביי ישראל", מושג מוטעה המנסה לכפות עלינו זהות שהיא לא שלנו. ברגע שהציבור הישראלי יבין שאנחנו פלסטינים מעצם היותנו ילידי הארץ הזו, אולי יבין למה אנחנו נאמנים לעם שלנו ולא לנסות להאשים אותנו בחוסר נאמנות למדינה ולהתייחס אלינו ככפויי טובה. ברגע שהחברה היהודית תבין שאנחנו כאן בזכות ולא בחסד - יתחיל השינוי.

ובכל זאת, האם היינו עם אלים כל חיינו?

התשובה היא בוודאות לא, אי אפשר לנתח את תופעת האלימות מבלי להתייחס להקשר ההיסטורי. האלימות הינה תוצר של מנגנוני דיכוי, הדרה, אפליה והשתקה שהופעלו על העם שלנו שנים על גבי שנים, החל מהנכבה ב-1948 וניכוס הקרקעות של הפלסטינים על ידי המדינה ועד לשלטון הצבאי, המדיניות הממשלתית שכוונה כלפינו כמיעוט והחלוקה הבלתי שוויונית של המשאבים ביישובים הערביים.

מזה שנים רבות אנחנו בחברה הערבית סובלים מגילויי שנאה ואפליה ממוסדים בהובלת פוליטיקאים בכירים, חברי כנסת וראש הממשלה. התקשורת הישראלית אף היא כלי המעודד שנאה ואפליה כלפי החברה הערבית, בכך ששנים רבות היא התעלמה מאנשי דעת מהחברה הערבית ולא הזמינה אותם להיות שותפים בפאנלים השונים, ובכך שהיא לא מסקרת באפן אמיתי את מה שקורה בחברה הערבית. תקשורת מאשימה ומפלגת על ידי כך שהיא מאפשרת במה לעיתונאים המפיצים דברי הסתה על חברה שלמה כמו מה שקורה בימים אלו, מדינה המגדירה עצמה כדמוקרטיה לא הייתה מאפשרת שיח כזה.

החברה הערבית בשנים האחרונות מדממת מתופעת האלימות, מהנשק הבלתי חוקי. יצאנו לרחובות, זעקנו, התחננו לממשלה ולמשטרה שיטפלו, אך כמובן להם לא היה אכפת, ויותר גרוע - הם האשימו אותנו כאזרחים שאנחנו צריכים לטפל בבעיית האלימות והנשק הבלתי חוקי, אנחנו האזרחים שמפחדים לצאת לרחובות.

סוגיות שיח' ג'ראח ואל-אקצא הם המשך למדיניות האפליה והפילוג שהבעירו את האש. ולפני שהאש תשרוף את הכל עלינו לעמוד ביחד, יהודים ופלסטינים, בפני מדיניות זו, עלינו להכיר בזכותו של האחר במולדת שלו, עלינו לדגול בערכי אדם, שוויון וצדק כנקודת התחלה לשינוי המיוחל.

אין בנאמר לעיל התעלמות מאחריות לגבי האלימות בחברה הערבית, כולנו צריכים לפעול נגדה, נשים, גברים וילדים, אבל לבד אנחנו לא יכולים, האחריות נופלת על כולנו כי יום אחרי המהומות, אנחנו חוזרים לעבוד, ללמוד ולחות ביחד.

הכותבת היא דוקטורנטית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן

צרו איתנו קשר *5988