הוא ערבי-נוצרי והוא הפך למעצמת הסברה ישראלית: סיפורו הלא שגרתי של יוסף חדאד

על כביש ראשי בעוטף עזה, תחת שמש קופחת, בהפסקה בין צילומי סרטון הסברה נגד חמאס, מול ניידות משטרה וחיילים עם נשק על הכתף - כשברקע רעש הפצצות חיל האוויר על עזה - דווקא אז בחר יוסף חדאד לכרוע ברך מול אהובתו, אמילי שריידר, ולהציע לה נישואין.

הבחירה היוצאת דופן לוותר על הסצנה הרומנטית הקלאסית עם המוזיקה המלטפת ועלי הוורדים, כמעט מתבקשת כשמכירים את הבחור שהפך במבצע "שומר החומות" למעצמת הסברה ישראלית של איש אחד.

חדאד בן ה־35 הוא נוצרי קתולי מנצרת, שהתנדב לגולני, לחם במלחמת לבנון השנייה, נפצע קשה, הוכר כנכה צה"ל, הקים את עמותת "ביחד - ערבים זה לזה" שפועלת לקירוב לבבות בין ערבים ויהודים, וכיום מגן בלהט על מדינת ישראל באל ג'זירה, ב-CNN בערוצי טלוויזיה ישראלים, וכמובן ברשתות החברתיות. גם הצעת הנישואין שלו פורסמה ברשת וזכתה ללמעלה מ־100 אלף לייקים.

 הצעת הנישואין, השבוע. שברה את הרשת / צילום: דניאל בוק

"רציתי רק גולני"

אבל כדי להבין כיצד בחור ערבי נוצרי־קתולי מגיע להסברה ישראלית, צריך לחזור אחורה בתולדות חייו הקצרים.

חדאד נולד בחיפה, לאמא מורה ואב איש עסקים וטיס אזרחי. בגיל שלוש עברה המשפחה מחיפה לנצרת, שם קיבל יוסף, יחד עם שלושת אחיו חינוך קתולי, קפדני ונוקשה. "גדלנו על ערך עליון לכבוד האדם וסובלנות", הוא אומר. "ואם את תוהה מאיפה העברית והאנגלית הטובות שלי, זה מהבית. במשך חמישה ימים דיברו איתנו ערבית, יום אחד רק בעברית ואחד רק באנגלית. אם הייתי מבקש ביום של העברית סנדביץ' בערבית, אמא היתה מתעלמת ממני. אבא הוא דמות של מנהיג, עם אישיות חזקה, תמיד חיפש את עמק השווה".

לחברה היהודית נחשף דרך בני הדודים בחיפה, אליהם היה נוסע באוטובוס בכל יום אחרי שסיים להכין שיעורי בית, עוד כשהיה ביסודי. "היינו משחקים כדורגל במגרש השכונתי של קריית אליעזר - יהודים, מוסלמים, ונוצרים מגיל צעיר התעניינתי בפוליטיקה, היסטוריה ואזרחות, ידעתי הרבה על החברה הישראלית, על הפערים בין יהודים לערבים, על גזענות ואפליה. לא הייתי נאיבי, אבל בחברה הישראלית הקטנה שלי, לא חווייתי את זה. החברים באו אלי לחגים, אני הייתי הולך אליהם ועד היום אני יודע בעל פה שירי חגים כמו 'אחד מי יודע'".

בגיל 16, כשהחברים התחילו לדבר על צו ראשון, חדאד החליט להתגייס. "רציתי רק גולני, להיות לוחם. האמנתי שצה"ל הוא צבא הגנה לישראל ולא ליהודים. כולם מסביב שאלו אותי אם אני בטוח במה שאני עושה, ואיבדתי בדרך לא מעט חברים שהיתה להם בעיה עם זה. חודש וחצי לפני הגיוס מחבל התפוצץ במסעדת מקסים בחיפה, שהיתה בבעלות של יהודים וערבים, והרג 21 יהודים וערבים. אחרי הפיגוע היה לי ברור שאני לגמרי בטוח בעצמי. אני נלחם בשביל כולם, אין ערבים ויהודים, כולנו ישראלים.

"המשפחה גיבתה אותי תמיד. אמא אמנם לא רצתה שאלך לקרבי כי היא פחדה עלי, כמו כל אמא של חייל, אך לא מתוך התנגדות אידיאולוגית. עברתי תחקיר בטחוני מקיף, אבל אף פעם לא הרגשתי שלא רוצים אותי בצבא. להפך. צריך לזכור שב-2003 לא היו כמעט ערבים בצה"ל, היום יש כבר מעל אלף".

הוא יצא לקורס מ"כים, פיקד על חיילים יהודים, ואחר כך הפך לסמל מחלקה בגדוד 51. חודשיים לפני שהשתחרר פרצה מלחמת לבנון השנייה והוא הוקפץ לשם עם הגדוד. ערב אחד הסמג"ד רועי קליין ז"ל ביקש ממנו לתרגם מה שאומרים חיילי חיזבאללה בעמדה ממול. כדי לשמוע טוב יותר, נסע לחנות צעצועים בקריית שמונה וקנה מגבר צעצוע מפלסטיק בצבעי כחול ואדום, ובאמצעותו צותתו להם ואספו מודיעין.

"ערב אחד שכבתי עם רועי במארב, הקצין המתנחל והערבי הישראלי מנצרת, והוא זרק לי, 'אני רוצה להגיד לך משפט של חז"ל, אבל אל תיקח אותו למקום היהודי, 'כל ישראל ערבים זה לזה', ואני מתכוון שערבים ויהודים ערבים זה לזה'. את המשפט הזה לקחתי איתי והפכתי אותו לשם העמותה שהקמתי".

הבוהן לא הוכרה כחלק מהרגל

בעשירי באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני הפסקת האש, חדאד והצוות שלו קיבלו קריאה על צוות טנק שנפצע כולו קשה מפגיעת טיל קורנט, וצריך היה לפנות אותם מהמקום במהירות בחשיכה. לקראת אור ראשון הם סיימו את המשימה והעלו למסוק את מפקד הטנק שנשרף כולו, אבל כשניסו לתפוס מחסה חיזבאללה זיהה אותם וירה לכיוונם טיל נוסף שפגע בקיר לידו.

"הטיל פגע מאוד קרוב אלי. נפלתי על הבטן והייתי בהכרה מלאה. הפנים היו פתוחות לגמרי, כל הגוף נפצע מרסיסים, ירד לי הרבה דם, ואז ראיתי שכף הרגל שלי לא מחוברת לרגל, וצעקתי שנקטעה לי הרגל. שמו אותי על אלונקה. הרופא המילואימניק שהיה איתנו אמר בקשר שיגיעו לפנות אותי מהר, או שיבואו לאסוף גופה. כל זה כשאני בהכרה מלאה, שומע הכל.

"חילצו אותי בזמן לבית החולים בנהריה, שם חיברו לי את הרגל. במשך שמונה חודשים הייתי עם מתקן ברזל שהצמיד לי את שתי הרגליים, ובסוף שנה של שיקום חזרתי ללכת ולשחק כדורגל, והוכרתי כנכה צה"ל. יש לי קצת צליעה וצלקות".

כנכה צה"ל, חדאד היה פעיל לאחרונה גם במחאה מול אגף השיקום במשרד הביטחון. "תהליך ההכרה בפציעה הראשונית שלי היה קל יחסית, אבל בשנים האחרונות התחלתי לסבול מכאבים בבוהן של הרגל שנקטעה. הרופאים אמרו לי שאני צריך ניתוח, אז פניתי לאגף השיקום שיאשרו לי אותו, ושם נאמר לי שהבוהן לא מוכרת במסגרת הנכות, ובשביל לנתח אותה צריך לקבל הכרה.

"שאלתי שוב את הרופא שלי אם יש קשר בין הקטיעה לכאבים, הוא נדהם שאני בכלל שואל ואמר שברור שיש. הסברתי לו שבמשרד הביטחון חושבים שאין קשר. בפועל זו כבר השנה השנייה שאני עסוק בזה מולם, ובינתיים הפרוטוקולים מונעים מהרופא המחוזי לאשר לי ניתוח".

אירוע כזה מותיר גם צלקות נפשיות?
"לוחם שעובר טראומה כזאת נפגע פיזית ונפשית. איבדתי שמונה חברים, נפצעתי בעצמי, וצריך תעצומות נפש גדולות להתמודד עם זה. רציתי להמשיך לחיות, לטייל, ללמוד. לשמחתי אני מצליח לשרוד למרות הפוסט טראומה שלי, בניגוד לנכי צה"ל אחרים, וזאת הסיבה שהשתתפתי בהפגנות נכי צה"ל. אם לא היו מאשרים את הרפורמה באגף שיקום, היו צריכים לגרד אותי מאיילון, כי לא הייתי זז משם. ולא בגללי, אלא בגלל אלה שנמצאים במצב הרבה יותר קשה משלי".

אחרי השיקום טס חדאד לקנדה לטיול הגדול, עבד בעגלות, תוך חודש הפך לבוס ופתח חברה משלו. אחרי שלוש שנים וכסף יפה, חזר לארץ והתחיל לעבוד בחברת הייטק. כשעזב, ארבע שנים אחרי, כבר היה מנהל התפעול.

"תמיד בער בי הדחף לתרום לחברה, לקרב ערבים ויהודים. התנדבתי פה ושם, אבל זה לא הספיק לי. היה חסר לי משהו. ראיתי את מה שמתרחש בחברה שלי, החברה הערבית, ומה שראיתי הרגיז אותי, אבל לא היתה לי פלטפורמה להשמיע את עצמי.

"ב-2018 התפטרתי מהעבודה וכולם מסביבי חשבו שאני שוב חי בהזיה, מוותר ככה על משכורת, רכב והטבות. למזלי היה לי כסף שחסכתי, שבעזרתו הקמתי את 'ביחד - ערבים זה לזה'. הסיבה המרכזית להקמת העמותה הייתה שראיתי איך הפוליטיקאים הערבים עוסקים כל היום בצעקות על 'פלסטין', ולא דואגים לחיי היום-יום של האזרחים הערבים בישראל. אנחנו רוצים להביא משהו אחר, לעבוד בשביל הערבים הישראלים. המטרה הראשונה והעיקרית שלנו היא לגשר על הפערים בין ערבים ויהודים ולעודד את הגיוס לשירות לאומי".

למה לא לעודד ערבים ישראלים להתגייס לצה"ל כמו שאתה עשית?
"כמנכ"ל העמותה וכמנהיג שמוביל את רעיון עמק השווה, אני חייב להיות ריאלי. השירות הלאומי בקהילה הוא רעיון מקובל בחברה הערבית, שאפשר לרתום אליו הרבה נשים. מי שייבחר להתגייס, אנחנו כמובן נעמוד מאחוריו.

"אנחנו א-מפלגתיים ומשתפים פעולה עם כל המפלגות בפעולות שיסייעו למגר את הפשיעה במגזר, לאסוף נשקים, לשפר תשתיות, את האלימות נגד נשים ושוויון, ומאוד חשוב לי לקדם את חינוך השואה בבתי הספר הערביים, ואת לימודי השפה הערבית בבתי ספר יהודיים. כעמותה ערבית ישראלית אנחנו מייצגים את מדינת ישראל, גם בכל מה שקשור להסברה. אנחנו אומרים אמת ולא חוששים לעמוד מול ביקורת וגם לנו יש כזאת על המדינה, אבל תמיד נציע פתרונות כדי לתקן את הכשלים".

"מדווחים על כל פוסט שקרי"

השנה הראשונה לא היתה פשוטה. "התחלתי לפרסם פוסטים, הצקתי לעיתונים, ולאט לאט באמצעות הרשתות התחילו להצטרף לפעילות שלנו ערבים ויהודים, והרשת הפכה לזירת הפעולה המרכזית שלנו. יש לי היום 103 אלף עוקבים בפייסבוק, 34 אלף בטוויטר, ו-27 אלף עוקבים באינסטגרם, קהילה עוצמתית ומשפיעה.

"יש לנו ועד של שבעה חברים, נשים וגברים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ומי שמתראיין הכי הרבה זה אני ולורנה ח'טיב, בת טיפוחי, שעובדת במחלקת הדיגיטל במחלקה לעברית משרד החוץ, ומתנדבת אצלנו. יש לנו 250 מתנדבים שמקושרים בקבוצת ווטסאפ. בכל פעם שעולה פוסט שקרי, כולם מדווחים עליו אוטומטית והוא נעלם. אנחנו מגיבים בדפים שמשמיצים את מדינת ישראל וצה"ל, מכינים ומפיצים תוכן בכל השפות. אני מתנדב בעמותה בהתנדבות מלאה ומתפרנס מהרצאות ויצירת סרטים ל־i24NEWS".

מימון הפעילות של "ביחד - ערבים זה לזה", הוא נושא כאוב וטעון. שונאיו במגזר קוראים לחדאד "שכיר חרב", אחד שמקבל כסף מהשלטון כדי לעשות לו ולצה"ל פרופגנדה קנויה.

"לא לקחתי שקל אחד מאף גוף ממשלתי או תורם שיש לו איזשהו קשר לפוליטיקה", הוא כמעט צועק מכאב, "בשנתיים הראשונות מימנתי את הכל מכיסי. כולם עובדים בהתנדבות והתרומות שלנו הם מאנשים פרטיים ששמים מאה־מאתיים שקל. השלב הבא יהיה הד־סטארט, כי במבצע בעזה ראינו את הפוטנציאל האמיתי שלנו בהסברה, אבל מהצד השני הבנו שאנחנו מוגבלים בהיקף הפעילות בגלל המחסור במשאבים".

במהלך מבצע "שומר החומות" חדאד עסק רבות בהסברה למען ישראל, מתוך תחושה שגופי ההסברה הרשמיים של ישראל כמעט לא נוכחים, והזירה התקשורתית הופקרה באופן כמעט טוטאלי לחמאס.

"הדוגמה הכי טובה הייתה באירוע של הפלת הבניין בו שכנו משרדים של התקשורת הזרה. הורידו את הבניין בגלל פעילות של חמאס, אבל אף אחד בישראל לא טרח להגיד את זה באופן גלוי ולהציג ראיות. כפעילי הסברה חיפשנו מישהו שיספק לנו מידע על הפעילות של חמאס בבניין, כי בלי מידע אי אפשר לעשות הסברה, אבל המידע הזה לא היה קיים. התוצאה הייתה שמה שראו בכל העולם זה את אותו בחור מעזה שביקש מצה"ל להוציא משם ציוד תקשורת ואמרו לו שאין לו זמן.

"נשארנו בלי אינפורמציה והפסדנו בקרב על הנרטיב הישראלי בהסברה. הפעילים שלנו היו עם הידיים על המקלדת, אבל המדינה לא שחררה כלום. השר אלי כהן אמר שהוא שחרר את האינפורמציה לאמריקאים, אבל מה איתנו? מה הסוד הגדול? הרי ישראל הפציצה את הבניין בגלל איזושהי סיבה".

"חמאס אחראי להרג בעזה"

אבל הסוגיה המורכבת יותר באופן טבעי היא המתח בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל.

"יש את המלחמה החיצונית, ויש את העניין הפנימי", מסביר חדאד. "בפנימי אין סימטריה. ערבים תקפו יותר. דיברו כל כך הרבה על איך הרבה ערבים הרביצו להרבה יהודים ומעט יהודים הרביצו למעט ערבים, ועל זה שנרצח יהודי אחד וערבי אחד. אז זה עושה את זה בסדר? אין סימטריה והיא גם לא משנה בכלל, זה נבלה וזה טרפה. צריך לומר באופן ברור: אותם קיצונים שפגעו ביהודים בגלל היותם יהודים צריכים להיום בכלא, ואותם יהודים שפגעו בערבים בגלל היותם ערבים, צריכים להיכלא גם כן.

"כשעוסקים במלחמה החיצונית שצה"ל מבצע, זה אחרת. ישראל עושה הכל כדי להגן על התושבים שלה, ואילו חמאס מנצל את האזרחים שלו. ההסברה הישראלית עסוקה כל הזמן בלהתנצל, אבל בהסברה שלי אני לא מתנצל. מי שאחראי להרג נשים וילדים בעזה - זה חמאס".

יש כאלה שטוענים שאי אפשר יהיה לאחות הקרע בין ערבים ליהודים.
"אני מאוד אופטימי בעניין יחסי ערבים-יהודים. ייקח אולי זמן לשקם את היחסים, אבל אני מזהה רצון להיפגש, להבין אחד את השני. את כל הפרעות והלינצ'ים עשו אחוז קטן מאוד משתי החברות, ואת זה אסור לשכוח.

אתה מרגיז לא מעט ערבים.
"אני נחשב לאוהב יהודים ובוגד בעמי. עוד מעט אני הולך להגיש תלונה במשטרה כי מאיימים על חיי. שולחים לי הודעות, 'נגיע אליך, נתפוס אותך', אבל על כל הודעה כזאת אני מקבל 40 הודעות תמיכה מאנשים שאני לא יכול לחשוף את זהותם כי הם פוחדים. הייתה בחורה בת 19 שהתקשרה אלי בבכי, שקיללו אותה ואיימו עליה, והיא מחקה את מה שכתבה בשמה".

אתה מזדהה עם דגל ישראל? שר את "התקווה"?
"זה כמו שתשאלי יהודי שוויצרי מה היחס שלו לסמלי המדינה של שווייץ. אני גאה בסמלי מדינת ישראל, וערבי ישראלי שמכבד את ההמנון אבל לא שר אותו, זה בסדר גמור.

כשנסעתי למשלחת של נכי צה"ל בקנדה, עם עוד שלושה נכים, מהם אחד ימני דתי עו"ד, ואחר אוהד בית"ר ירושלים, ערכו לכבודנו טקס.הם שאלו אותי מה אני מתכוון לעשות כשיינגנו את ההמנון. אמרתי שאני אשנה רק מילה אחת. במקום 'נפש יהודי' אשיר 'נפש ישראלי'. עמדנו על הבמה, ואני רואה שהם שרים איתי 'נפש ישראלי'. דמעתי, לא ביקשתי מהם את זה, רק סיפרתי. כשירדנו משם שאלתי, למה עשיתם את זה? התשובה שלהם היתה, כולנו לוחמים בצה"ל, אנחנו לא משאירים אף אחד משלנו לבד".