איומים, פיטורים ואבטלה של שנים: האנשים שנחנקו תחת סחבת בתי המשפט

במהלך שנות עבודתי בסמטאות האחוריות של המשפט הישראלי נתקלתי בקורבנות רבים של המערכת המשפטית. אנשים רמוסים ותשושים, שהיו זקוקים יותר מכל להגנת המשפט על כבודם ועל זכויותיהם ותחינתם הושבה ריקם.

כזה היה ניסיונם של קבוצת צעירים יוצאי צבא שעבדו במפעל חיפה כימיקלים דרום להקים ועד עובדים ולהגן על זכויותיהם בקיץ 2003. באותו קיץ הדרמתי פעמיים-שלוש בשבוע מטעם עמותת "ידיד", ויחד עם עוה"ד אהוד שילוני ויעל מנשה מההסתדרות, ניסינו לסייע להם. הם ישבו ימים ארוכים ורבים באוהל חסר מיזוג, ולא דרשו הרבה. לא העלאה בשכר ולא תנאים מפליגים כלשהם. הם ביקשו רק דבר אחד, שבכל העולם המערבי נתפס כמובן מאליו: להתאגד כדי לשמור על זכויותיהם כעובדים.

קשה היה לי להאמין שבכלל נדרש מאבק להכרה בזכות כה בסיסית, אבל ריאיון טלוויזיוני עם מי שהיה מנכ"ל המפעל באותה תקופה הבהיר היטב את המצב: "אני אהיה הוועד שלהם. אני אדאג להם ואם הם לא רוצים - שילכו". כך, בשידור חי, בלי קורטוב של בושה. כאילו אין חוק במדינת ישראל.

מחיר ההתאגדות

אף פעם לא היה יותר מדי טוב במפעל הכימיקלים הזה. תאונות העבודה בו היו נוראות; המשכורות לא היו גבוהות, ויחסי העבודה היו, לפי עדויות הצעירים, משפילים. העולים מחבר העמים שהגיעו לעבוד שם במהלך שנות התשעים, היו מגחכים ואומרים שברוסיה רק אסירים נשלחו למפעלים כאלה.

הקש ששבר את גב הגמל היה פיטורי אחד החברים. חבריו פנו להנהלה וביקשו להתחשב בו. הם סיפרו שהוא נרדם באמצע משמרת העבודה שלו משום שימים אחדים קודם לכן נולד לו בן והוא היה מותש. בניסיון להגן על חברם פנו אחד עשר מהעובדים למנהלת העבודה וניסו לשכנעה להתחשב בו ובמצבו הקשה ולבטל את פיטוריו. התגובה הייתה מיידית: ארבעה מהם קיבלו הודעות פיטורים בו ביום ויתר החברים נקראו לשיחה עם אחד המנהלים שהסביר ש"אצלנו אין 'אנחנו רוצים', יש 'אני רוצה', מי שיגיד 'אנחנו' ימצא עצמו מחוץ למפעל".

 עובדי חיפה כימיקלים ב-2017, בעת המחאה נגד סגירת המפעל בצפון / צילום: דוברות ההסתדרות

איומים על המשפחות

או אז החליטו אותם צעירים לצאת למלחמה ולהשבית את המפעל. ההנהלה מצידה מיהרה להביא עשרות בריונים שהיכו את השובתים. ראיתי במו עיני את הצלעות השבורות והפנים הנפוחות של עמרם בן סימון, איל צריקר, משה זנטי וחבריהם. לא רק אני הייתי שם. היו שם מצלמות הטלוויזיה, היה שם ח"כ עמיר פרץ, שהיה אז יו"ר ההסתדרות, והיו רבים אחרים. הבטחתי להם שהצד השני ישלם בבית המשפט. שבישראל יש דין ויש דיין.

כמה שטעיתי. בסופו של יום, לא בריונות ההנהלה היא ששברה את הוועד שהונהג על ידי שלומי פינטו ואסי קסוקר. אפילו לא הלחצים שגורמים עלומים הפעילו על בני משפחותיהם. משך הזמן הארוך בו הסתובבו גלגלי הצדק הוא ששחק את השובתים.

לו ניתנה לשלומי, עמרם ואיל הזדמנות לדבר עם שופטי בתי הדין לעבודה, הם היו מבהירים להם שכל יום בו מתעכב פסק הדין עלול לרסק את שביתתם כי עוד ועוד שובתים נשברים. הם היו מספרים על הקשיים של השובתים: על העובדה שחלקם לא מסוגלים להביט בעיני ילדיהם כי אין להם כסף לאוכל. והיו מתארים את הדרכים הנלוזות שנוקטים נגדם כדי לפרק אותם (החל מהצעת פיתויים ביום וכלה באיומים באמצע הלילה).

ואני התביישתי לראות איך המשפט, במקום להגן עליהם, הופך כלי מסייע להחלשתם. התביישתי שנטעתי בהם תקוות שווא. ואכן, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית, השביתה הסתיימה. משעברו החודשים הציעה ההנהלה פיצויי פרישה לכמה מהעובדים שהתארגנו, ואחרים עזבו "מרצונם". בעקבות זאת, חלק מהשובתים נשברו וחזרו לעבוד לאחר שחתמו על טופס בו הם מודים ב"טעותם". אחרים נטשו את דימונה וניסו למצוא את מזלם במקום אחר. מנהיג הוועד שלומי אמר לי עם דמעות בעיניו ש"העסק נגמר".

וזה לקח הרבה זמן. רק אחרי למעלה משנה פסק בית הדין הארצי לעבודה לטובת העובדים, והורה להנהלה לאפשר להם להתאגד כחוק. ההנהלה, בעלת המשאבים הלא מוגבלים, מיהרה לערער על הפסיקה לבית הדין הארצי לעבודה, ולאחר שגם הוא אישר את זכויות העובדים - לבג"ץ. רק לאחר שבע שנים ושינוי בעלים במפעל (שהעביר את הניהול לידי המנכ"ל נדב שחר) נחתם הסכם קיבוצי סוף סוף. איש מהצעירים שיצאו למאבק כבר לא היה במפעל כדי לחגוג את הניצחון.

לבעלי כיסים עמוקים

השבוע, לקראת כתיבת טור זה, שוחחתי עם שלושה מהם. שלושתם העדיפו לא להתראיין בשמותיהם. גם כך לקח להם הרבה זמן עד שמצאו עבודה חלופית. בדרום לא שווה להיות לוחם צדק. זה מיד מסמן אותך כ"עושה צרות". הם כבר לא כועסים על מה שקרה. גם לא עליי. "אני יודע שבאמת האמנת שבית הדין יעזור לנו", ניסה להרגיע אותי אחד מהם, "ובסוף הוא באמת עזר, אבל זה היה מאוחר מדי". "מאוחר מדי", הסכמתי, ולא מצאתי מילים להמשיך את השיחה.

לדאבון לב, מאבק עובדי חיפה כימיקלים דרום אינו חריג. במשך 25 השנים האחרונות הייתי מעורב בשורה ארוכה של מקרים דומים. התמשכות הליכי המשפט חייבה את התובעים העניים להתאזר בסבלנות, אלא שקשיי היומיום והמצוקה הרבה לא אפשרו להם לקחת נשימה כה ארוכה. להמתין חודשים לפסיקה יכול רק מי שיש לו כיס עמוק. כיסיהם של מרבית לקוחותיי היו ריקים ונשימתם הייתה קצרה מדי עבור בית המשפט. התמשכות ההליכים המשפטיים התישה ודחפה אותם להתפשר על זכויותיהם או לוותר עליהן כליל.

לא מעט עורכי דין אף עשו שימוש נלוז בהתמשכות זו. לא פעם איימו על חסרי היכולת ש"יגררו" אותם כל כך הרבה שנים במסדרונות בתי המשפט שהם "עוד יצטערו על היום שבו הגישו את התביעה" נגד הצד המיוצג על ידם. פרוצדורות בתי המשפט סייעו להם בפעולה הבזויה.

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק אמר ב-1999: "בית המשפט הוא כמו שעון מקולקל. צריך שמישהו ידפוק עליו כדי שילך". עם כל הכבוד, אין לנו יותר זמן לחכות שמישהו ידפוק עליו. הגיע הזמן לתקן אותו. עכשיו.

*** תיקון טעות: בטור נכתב קודם שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע עיכב את פסק הדין במשך שנה. זו טעות. למעשה, השופט אילן סופר נתן פס"ד תוך פחות משבועיים. העיכוב למעלה משנה נעשה בבית הדין הארצי לעבודה.