בקרב על הפנסיות, צה"ל מפסיד את המערכה על האמון

כצפוי וללא הפתעות, אושרה בממשלה הגדלת הפנסיות בצה"ל העונה לשם המכובס "תוספת הרמטכ"ל" - גם על מי שנהנה מפנסיית גישור. עלותה השנתית של התוספת מוערכת בכ-1.5 מיליארד שקל. כצפוי - לפחות מחוץ לבועת מערכת הביטחון - הידיעה על החלטת שרי הביטחון והאוצר עוררה ביקורת ציבורית נוקבת. הסדרי הפנסיות הצבאיות גם כך לא תמיד נתפסות הוגנות לאזרח, לא כל שכן, הגדלתן בזמני משבר.

צריך לומר ביושר: בצה"ל מתמודדים עם אתגר לא פשוט בהשארת קצינים מצוינים בשירות קבע. לא צריך להיות חוקר צבא חברה כדי להכיר את הנתונים על יוצאי היחידות הטכנולוגיות והשתלבותם החלקה בענף ההייטק המפנק ועתיר התנאים. באופן דומה, לא נדרשת הבנה סוציולוגית מעמיקה, על מנת להודות בירידת המוטיבציה לשירות קרבי וכרסום באתוס המציב שירות כזה כנייר הלקמוס לחברה הישראלית.

ובכל זאת, דרושה מידה רבה מאוד של ניתוק, כדי לא להבין את המשמעויות של תוספת כזו, בעיתוי הנוכחי ודווקא בסעיף שגם כך נתפס פעמים רבות כאצבע בעין. עינו של איש איננה צרה בלוחמים ואנשי קבע המקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל. הדעת נותנת שיש לתגמל אותם באופן מיוחד המפצה בין היתר על חוסר היכולת לתרגם שנים אלה לניסיון תעסוקתי מקביל באזרחות. אך קשה 'לפרגן' למי שיוצא לפנסיה בגיל 45 כמעט 20 שנה לפני האזרח הממוצע, מתברג בתפקידי מפתח (בין היתר בזכות נסונו הצבאי) וממשיך בכפל השתכרות שלעתים מגיע לסכומים פנטסטיים.

קשה לתרץ את ההכשרה בדיעבד של פרקטיקה שנקבע לגביה שהיא בעייתית, כאשר היא מוחלת על למעלה מ-90% ממשרתי הקבע, וגם את הדרישה להחילה באופן נרחב יותר - על אלה שטרם מלאו להם 40. אבל, אם בצבא מתעניינים ביחסו של האזרח הקטן למה שנדמה לפעמים כיקום המקביל המכונה צה"ל, כדאי לדעת שהמהלך הזה פשוט לא יכול לעבור. נאהב את צה"ל ככל שנאהב, ונרצה לתת לו לנצח ככל שנרצה, מדובר בדרישה קשה לעיכול.

לאורך השנים נהנה צה"ל מהבעת אמון גבוה מצד הציבור היהודי, במיוחד בהשוואה למוסדות אחרים. כך הדבר כאשר הציבור נשאל על מידת האמון הכללית בצבאה של המדינה. אך כאשר אותו ציבור נשאל על סוגיות חברתיות, ערכיות וכלכליות, מתגלה פער משמעותי במידת האמון.

במקומות בהם צה"ל נתפס בחוסר דיוקים - כמו מספרי חרדים המתגייסים או המסרים המבולבלים סביב תוצאות הפיילוט לשילוב נשים ביחידות לוחמה - הציבור זוכר. הנושא שבו הציבור מביע את חוסר האמון כמעט הגבוה ביותר, נוגע להתנהלות הכלכלית של הצבא. בסקר שנערך אשתקד במכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 34% מהנשאלים סברו שהתנהלות זו יעילה.

האם זה אומר שהציבור חושב שצה"ל לא יעמוד במשימותיו הביטחוניות? לא. האם זה מלמד שהציבור כבר לא אוהב את צה"ל? ממש לא. אבל זה מאותת לצבא שהציבור לא אומר אמן בלי לשאול שאלות, ולא מציית לשלט "שקט כאן יורים", ודאי לא כשזה מגיע לכיס שלו. במציאות תקשורתית לא מתווכת, קלף הגו'קר המסורתי "צרכים ביטחוניים" הולך ומאבד ממעמדו ואנשים שלא יודעים אם תהיה להם פרנסה בשנה הקרובה, דורשים לדעת על מה הולך הכסף שלהם.

אם הצבא לא ינקוט שקיפות וימשיך להפריח סיסמאות על סיכומים קודמים שנעלמו גם הם מעיני הציבור, הפגיעה באמון עלולה להיות לא רק נקודתית, אלא ליצור נתק של ממש. יכול להיות שהרוב בישראל אינם מכירים את הפרטים ואת הצרכים, ואין להם מושג של ממש מה עומד מאחורי ההסכמים, אך כדאי שבמערכת הביטחון יפנימו שהציבור אינו מטומטם, ולא בכזאת קלות הוא מוכן לשלם.

ד"ר עידית שפרן גיטלמן, ראשת התוכנית ליחסי צבא חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה