הקרב על גיל הפרישה לנשים: כמה רחוקה ישראל מהמקובל בעולם?

אחד הנושאים המשמעותיים והטעונים בחוק ההסדרים, שיעלה ביום ראשון הקרוב להצבעה בכנסת, הוא העלאת גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-65. חברות כנסת מהקואליציה כמו מיכל רוזין ונעמה לזימי כבר איימו כי לא יתמכו בחוק ובתקציב אם הרפורמה בנושא תישאר על כנה. חבר הכנסת איימן עודה, הסביר כי הרשימה המשותפת תצביע נגד התקציב "שפוגע בחלשים", ונתן כדוגמה את העלאת גיל פרישת הנשים שיביא לכך שהוא "יהיה גבוה בשנתיים מהממוצע ב-OECD". מנגד, שר האוצר, אביגדור ליברמן, הסביר למה הרפורמה הכרחית וציין ש"אין לך היום מדינה אחת בעולם שגיל פרישה בה (הוא) 62". מי צודק? ולמה הנושא כל כך טעון? צללנו לנתונים.

השינוי ההדרגתי יוצר בלבול

הדיון סביב העלאת גיל הפרישה לנשים בישראל מתנהל כבר לא מעט שנים. בשנת 2004 קבע "חוק גיל הפרישה" כי גיל הפרישה לנשים יעלה מ-60 ל-62 והגיל לגברים יעלה מ-65 ל-67. דוח של בנק ישראל מ-2018 קבע כי העלאת גיל הפרישה בשנתיים תרמה משמעותית לכך ששיעורי ההשתתפות בכוח העבודה התרחבו בקבוצות הגיל המבוגרות, ומאז דובר לא מעט על החשיבות בהעלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שיכול לתרום בצורה משמעותית להגדלת הפנסיה שלהן.

על פי ההצעה שנידונה כעת, העלאת גיל הפרישה לנשים תתבצע בהדרגה. גיל הפרישה לאישה שנולדה בינואר 1960 ואילך יעלה לגיל 65 באופן הבא: העלאת גיל הפרישה עד גיל 63 תתבצע בקצב של 4 חודשים בשנה, והעלאת גיל הפרישה מגיל 63 ועד לגיל 65 תתבצע בקצב של 3 חודשים בשנה. כלומר, בשנה הבאה גיל הפרישה יהיה 62 ו-4 חודשים. ואם ההצעה תתקבל כלשונה, הנשים הראשונות שייצאו לפנסיה בגיל 65 חוגגות כעת יום הולדת 55.

ההעלאה ההדרגתית הזאת היא לא המצאה ישראלית. היא גם זאת שיוצרת את הבלבול כשמנסים להשוות בין מה שקורה אצלנו לבין המצב במדינות ה-OECD. הדוח האחרון של ה-OECD בנושא, משנת 2019, מראה כי בניגוד לדבריו של שר האוצר, ישראל היא ממש לא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה גיל הפרישה לנשים עומד על 62. זהו גיל הפרישה גם ביוון, הונגריה ולוקסמבורג. יותר מכך, בלא פחות משבע מדינות גיל הפרישה נמוך מבישראל. ישראל אמנם ניצבת בחלק התחתון של הטבלה, מתחת לממוצע ה-OECD, אך מצבה רחוק מהאופן שבו תיאר אותו ליברמן.

  

גיל הפרישה עולה ברחבי העולם

אלא שכפי שמתברר, חלק גדול מהמדינות הללו נמצאות היום כבר בעיצומו של התהליך שמשרד האוצר רוצה לייצר כעת בישראל. כלומר, גיל הפרישה הנוכחי בהן הוא אולי נמוך אך הן כבר החלו בתהליך של העלאתו. כך, למשל, בליטא ובלוקסמבורג כבר עלה גיל הפרישה ל-63 ו-4 חודשים ול-65 בהתאמה. ביוון, בהונגריה ובסלובניה, עדיין ניתן לצאת לפנסיה בגיל 60 או 62 רק במקרה שבו מדובר באישה שצברה 40 שנות עבודה. אחרת, הפנסיה מתאפשרת רק מגיל 65 או 67. למעשה, יש רק שלוש מדינות ב-OECD שבהן גיל הפרישה דומה לזה הישראלי ואין בהן ניסיון לשנות את המצב הזה, ורק אחת מהן - אוסטריה - נכללת באיחוד האירופי (השתיים האחרות הן צ'ילה וטורקיה).

העובדה שמדינות רבות באירופה נמצאות בתהליך הדרגתי של שינוי, הופכת גם את טענתו של ח"כ עודה, לפיה לאחר הרפורמה גיל הפרישה הממוצע לנשים יהיה גבוה בשנתיים ממוצע ה-OECD, לבעייתית. הממוצע הנוכחי עומד על 63.3, אכן כמעט שנתיים מתחת ליעד הישראלי. אך, כאמור, היעד הזה אמור להיות מושג רק בעוד כעשור. עד אז יעלה גיל הפרישה לנשים גם במדינות רבות נוספות, אולי גם בחלק מהמדינות שכיום עוד לא קיבלו על כך החלטה רשמית.

כדי לנסות בכל זאת לשקלל את הידוע כעת לגבי מה שצפוי בעוד עשר שנים, נעזרנו באתר "המרכז הפיני לפנסיות", שקשור למשרד הרווחה של פינלנד. משקלול הנתונים שמופיעים שם, כולל הרפורמות המתוכננות במדינות שכבר הזכרנו, עולה כי כשגיל הפרישה לנשים בישראל יעמוד על 65, ממוצע ה-OECD צפוי להיות 64.4. כלומר, פער של כשמונה חודשים ולא שנתיים כפי שציין עודה.

הפגיעה הכואבת של הרפורמה

הסיבות להעלאת גיל הפרישה הן ברורות, אז למה יש כלפיו התנגדות כל כך חריפה? ח"כ רוזין העלתה את אחת הנקודות המרכזיות בראיון לכאן ב' כשהסבירה ש"השוויון הזה", בין נשים לגברים, "הוא קיצוץ קצבת הזקנה ופגיעה בנשים הכי מוחלשות בחברה הישראלית". למה הכוונה? אנשים עם הכנסות נמוכות זכאים לקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי כבר מגיל הפרישה (כל אזרח זכאי לקצבה רק מגיל 70). מדובר בסכום של בין כ-1,500 שקל ליחיד ל-3,300 שקל לזוג בהתאם לפרמטרים שונים.

כיום, לפי רוזין, יש נשים רבות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שבעצם מחכות להגיע לגיל 62 כדי שיוכלו להתחיל ליהנות מהסכום הזה שעבורן הוא קריטי. יתרה מכך, מי שמשכורתה נמוכה, זכאית לקצבה גם אם היא ממשיכה לעבוד. כלומר, עבור אותן הנשים המאבק להשארת גיל הפרישה על 62 הוא לא מאבק שנועד לאפשר להן להפסיק לעבוד מוקדם יותר, אלא מאבק שנועד לאפשר להן לקבל תוספת הכרחית למשכורתן הנמוכה בזמן שהן ממשיכות לעבוד.

בנוסף, שימור גיל הפנסיה על 62 טומן בחובו עוד יתרון עבור נשים, שיצטמצם אם הרף יעלה. לכל עובד ועובדת יש אפשרות לדחות את קבלת הקצבה לגיל 70 וכך לקבל תוספת של 5% על כל שנת דחייה. אישה שתבחר לפרוש בגיל 70 תרשום לזכותה שמונה שנות דחייה ותוכל לקבל 22% יותר מגבר שיעשה זאת (שבאפשרותו לדחות את קבלת הקצבה רק בשלוש שנים). כלומר, יש כאן מנגנון שמאפשר לנשים להקטין את הפגיעה שנגרמת להן מכך שהפנסיה שלהן היא בדרך כלל נמוכה יותר משלל סיבות (כמו שכר נמוך יותר ורציפות תעסוקתית נמוכה יותר). העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, תצמצם את שנות הדחייה, ואת אפקט התיקון הזה.