כשהחמלה מתחילה להיגמר. איפה הגבול?

כיום רווחת יותר ויותר התפיסה בקרב מנהלים שחמלה, הכרה ואמפטיה הן כלים יותר אפקטיביים ומשמעותיים בכל הקשור לאמון, מחוברות והנעה, מאשר הפעלת סמכות והיררכיה. בעיקר בדיאלוג מול עובדים, אבל גם מול לקוחות, בעיקר אלה המאוכזבים והכועסים, גם אם אינם צודקים. חמלה משמעותה שאני רואה את האחר, קשוב אליו ומבין אותו, גם אם לא בהכרח מזדהה, ולעתים אף רחוק מכך.

האם קיים גבול לחמלה? בעיקר במצבים שבהם אנחנו לא מקבלים את תפיסתו והתנהלותו של האחר? במצבים בהם אנחנו נמצאים איתו בקונפליקט או במחלוקת? האם גם כאשר מישהו לתפיסתנו מסכן אותנו אנחנו אמורים לחוש כלפיו חמלה?

שאלות אלו מעסיקות מנהלים בכל הארגונים, והופכות בימים הללו למוחשיות עד כאב בהקשר לעימות המתפתח בין תומכי חיסון הקורונה ובין מתנגדיו. האתגר המרכזי ניצב לפתחם של המנהלים בארגונים הרפואיים. כולנו, כלקוחות מערכת הבריאות מצפים מאנשיה להיות בחמלה כלפינו, מביקור שגרתי אצל הרופאה ועד למחלה סופנית.

לרוב המצב הפיזי ילווה בתחושות של אי ודאות, פחד, בלבול, דאגה ומצוקה רגשית. לא בכדי העוסקים במקצועות הסיעוד מכונים אחים ואחיות. אלא שהרצון בהבנה ובחמלה מופנה כלפי כל הצוות הרפואי, ולא רק זה הסיעודי.

ואלה, כמי שנמצאים בחזית המאבק בקורונה כבר שנה וחצי, הם עייפים. כמי שמסכנים עצמם לאורך הדרך בהידבקות, הם מותשים. כמי שעובדים במערכת רווית קונפליקטים מבית ומחוץ, וללא הכרה רבה, הם מתוסכלים. למרות ההכללה שכאן, אפשר להבין שקשה לצפות מהם לחמלה כלפי חולי קורונה שבחרו שלא להתחסן. חלקם אומרים שאינם מבינים מדוע מוטלת עליהם האחריות לטפל באלו שלא מטפלים בעצמם.

אין בדברים שכאן ביקורת או אמירה כלשהי על מי שבחר שלא להתחסן. הם נוגעים בדילמה ניהולית מאוד מורכבת. המצב הנוכחי מעלה את שאלת גבולות החמלה, ורצוי לקיים על כך דיון פתוח, כן ואמיץ, שמעודד חמלה, הן כלפי המטופלים והן כלפי המטפלים. בהיעדר חמלה ייפגע האמון, שכל כך נדרש בכדי להתמודד עם משבר מתמשך זה. היום זו בעייתה של מערכת הבריאות, מחר זה יכול להיות רלוונטי לכל אחד מאיתנו. 

עמרי גפן מומחה בתחומי השיתופיות, האמון, הגישור והמו"מ. שותף בקבוצת גומא גבים ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות - מאגו סיסטם לאקו סיסטם"