האם ב-2004 נקטה הממשלה יד קשה מול האסירים הפלסטינים?

מה אפשר ללמוד מהתנהלות הממשלה מול שביתת האסירים של 2004? בדקנו • המשרוקית של גלובס

בריחתם של ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע עוררה שוב דיון במדיניות ישראל מול האסירים הפלסטיניים, שכלל טענות שונות על כך שלאורך השנים הופגנה מולם יד קלה. ח"כ צחי הנגבי התייחס לפן אחד בתופעה הזאת וטען כי דווקא בתקופתו כשר לביטחון פנים, ב-2004, הוא בלם תהליך הידרדרות שנמשך לאורך שנים בכל מה שנוגע ליחס לשביתות האסירים הביטחוניים.  

"כששביתת הרעב החלה בתקופה שלי, אני באתי לראש הממשלה שרון, ואמרתי... אני מתנגד לכך שייכנעו כהוא זה…", הוא אמר בראיון לאריה גולן בכאן רשת ב'. "בעבר כל השביתות ניצחו את כל הממשלות, פשוט את כל הממשלות. שרון אמר לי 'תעשה מה שצריך', אז אני הודעתי: 'מצידי שישבתו עד מוות'. היה זעזוע גדול, אבל אחרי שלושה ימים הם הפסיקו את השביתה".

האם ב-2004 היחס לשביתת האסירים אכן היה שונה מהיחס לשביתות שקדמו לה, והאם השביתה אכן הסתיימה תוך שלושה ימים וללא הישגים לאסירים? בדקנו. 

שביתת הרעב הראשונה של אסירים פלסטינים הגיעה שנה אחת בלבד לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1968 מחו כ-150 אסירים בכלא שכם על תנאי כליאתם ודרשו לאפשר ביקורי משפחות ללא נוכחות סוהר. על פי דיווחי העיתונות מאותה תקופה, השביתה הסתיימה בתוך שלושה ימים בלבד, לאחר "שהגורמים המוסמכים" ביררו "את האפשרות או הצורך לשפר את תנאי העצורים". כשנה לאחר מכן, הכריזו מאות אסירים פלסטינים בכלא רמלה ובכלא אשמורת על שביתת רעב נוספת, במסגרתה הועלו כמה דרישות, שנענו באופן חלקי.

במרוצת השנים נרשמו כמה וכמה שביתות רעב דומות של אסירים ביטחוניים. ב-1970 בכלא שקמה, ב-1972 בכלא אשקלון, ב-1976 בכלא שקמה שוב, ב-1980 בכלא נפחא, ב-1984 בכלא ג'ניד ועוד. בכל המקרים הללו עדיין היה מדובר בפעולות מוגבלות במספרן - בין אסירים בודדים לכמה עשרות - וממרחק השנים קשה לומר עד כמה הצליחו האסירים לרשום בהן הישגים משמעותיים.

השביתה הגדולה הראשונה הגיעה ב-1987, כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כ-3,000 אסירים (75% מהאסירים שהוחזקו אז בישראל) הכריזו אז על שביתת רעב נרחבת. על פי דיווח בנושא בעיתון חדשות, נראה כי הפעם רשמו האסירים הישגים, וכי המחאה החלה לדעוך לאחר שנציב השב"ס "שיגר לאסירים איגרת אישית, שבה הבטיח לפעול בצורה אנושית והגיונית, תוך מתן טיפול נאות לאסירים". עוד צוין בכתבה כי נהלי בתי הסוהר אכן שונו כדי לתקן "פגיעה קשה בדרכי אחזקת האסירים הביטחוניים".

בשנת 1992 רשמו האסירים הפלסטינים שביתת רעב נוספת שהסתיימה בהישגים מצידם. אז הימים היו טרום הסכמי אוסלו, והאסירים פתחו בשביתה גדולה ב-16 בתי הכלא ברחבי הארץ. על מנת לא להכשיל את המגעים מול ההנהגה הפלסטינית, ואולי גם מתוך הנחה שחלק גדול מהאסירים ממילא ישוחררו בקרוב אם אכן ייחתם הסכם, נאלצו הרשויות בישראל להיענות לחלק מדרישות השובתים ושיפרו באופן ניכר את תנאי המאסר.

ומה קרה ב-2004? במהלך כהונתו של שרון כראש ממשלה והנגבי כשר לביטחון פנים הכריזו כ-3,000 אסירים מפלגים שונים על שביתת רעב במחאה על תנאי מעצרם. האסירים דרשו, בין היתר, להאריך את משך הביקורים, לאפשר להם תנועה חופשית בין האגפים בכלא, להתקין טלפונים ציבוריים, להסיר את מחיצות הזכוכית שהותקנו בחדרי הביקורים, ולהפסיק עם ענישת הבידוד וענישה קולקטיבית. 

בתגובה הודיעה הממשלה כי לא תקיים כל משא ומתן עם האסירים. על פי הדיווחים בכלי התקשורת אז, השביתה אכן לא הצליחה לתפוס תאוצה ודעכה לאיטה. לאחר שלושה ימים פרסם שב"ס תיעוד של מרוואן ברגותי אוכל בתאו (עניין שחזר על עצמו גם בשביתה של 2017), ואחרי עשרה ימים חזרו כ-350 אסירי כלא שקמה לאכול. זמן קצר מאוחר יותר פרסמה הוועדה העליונה לענייני אסירים של הרשות הוראה להקפיא באופן זמני את שביתת הרעב. השביתה הופסקה באופן סופי לאחר כשלושה שבועות, מבלי שמרבית דרישות האסירים נענו. אם היו הקלות נרחבות יותר לאסירים, הן הגיעו לאחר השביתות הבאות ב-2012 וב-2017.  

ח"כ הנגבי מסר לנו בתגובה: "אכן ברגותי הפסיק לשבות אחרי שלושה ימים והיתר אחרי 18 ימים. החשוב הוא לא מספר הימים אלא מספר ההישגים של השובתים, וזה מספר שהסתכם בספרה אחת: אפס".

בשורה התחתונה: דבריו של הנגבי נכונים ברובם. לפחות בשביתות הגדולות שלפני שנת 2004, הסכימו הממשלות השונות להיעתר לפחות לחלק מדרישות השובתים. השביתה בתקופתו הסתיימה ללא הישגים משמעותיים מידיים לאסירים, אך בניגוד לדבריו היא לא הסתיימה תוך שלושה ימים, אלא לאחר שבועיים-שלושה. 

לבדיקה המלאה לחצו כאן

שם: צחי הנגבי
מפלגה: הליכוד
תאריך: 13.9
ציטוט: "בעבר האסירים ניצחו את כל הממשלות, בתקופתי השביתה שלהם הופסקה תוך 3 ימים (ללא הישגים)"
ציון: נכון ברובו

בשבוע שעבר, בעקבות בריחתם של ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע ופעולות השב"ס בתגובה, נרשמו בבתי כלא ברחבי הארץ מספר מהומות והפרות סדר, שלבסוף הופסקו בתוך זמן קצר. חבר הכנסת צחי הנגבי מהליכוד התייחס להתפרעויות של האסירים והעצורים הפלסטינים במהלך ראיון לאריה גולן בתכנית "הבוקר הזה" בכאן רשת ב', והזכיר כי בתקופתו כשר לביטחון הפנים הצליח לדכא אירוע דומה, של שביתת רעב גדולה במספר בתי כלא ביטחוניים.

"כששביתת הרעב החלה בתקופה שלי, אני באתי לראש הממשלה [אריאל] שרון, ואמרתי [...] אני מתנגד לכך שייכנעו כהוא זה [...] בעבר כל השביתות ניצחו את כל הממשלות, פשוט את כל הממשלות. אמר לי אריק שרון, 'תעשה מה שצריך'. אז אני כינסתי מסיבת עיתונאים והודעתי: מצידי שישבתו עד מוות. היה זעזוע גדול, אבל אחרי שלושה ימים הם הפסיקו את השביתה."

בדקנו האם אכן פעולות הממשלה ב-2004 היו חסרות תקדים ביחס לשביתות רעב קודמות, והאם באמת השביתה הופסקה בתוך שלושה ימים.

שביתת הרעב הראשונה שננקטה על ידי אסירים פלסטינים התקיימה ב-1968 בכלא שכם, אז מחו כ-150 אסירים על תנאי כליאתם ודרשו לאפשר ביקורי משפחות ללא נוכחות סוהר. על פי דיווחו העיתונות מאותה תקופה, השביתה הסתיימה בתוך שלושה ימים בלבד, לאחר "שהגורמים המוסמכים" ביררו "את האפשרות או הצורך לשפר את תנאי העצורים". כשנה לאחר מכן, הכריזו מאות אסירים בכלא רמלה ובכלא אשמורת על שביתת רעב נוספת, במסגרתה הועלו כמה דרישות, שנענו באופן חלקי.

במרוץ השנים, נרשמו כמה וכמה שביתות רעב דומות של אסירים ביטחוניים. ב-1970 בכלא שקמה, ב-1972 בכלא אשקלון, ב-1976 בכלא שקמה שוב, ב-1980 בכלא נפחא, ב-1984 בכלא ג'ניד ועוד. כל אלו היו פעולות מוגבלות במספרן, של אסירים בודדים עד כמה עשרות, ולא ברור אם בכולן הצליחו השובתים להשיג חלק או כל מבוקשם. בחלק מהמחאות אף מתו אסירים, כתוצאה מהזנה בכוח שנכפתה עליהם באמצעות צינור בעודם כפותים לכיסא. עד היום בישראל מתו חמישה אסירים פלסטינים בצורה זו.

בשנת 1987 נרשמה השביתה הגדולה ביותר עד אז, כאשר כ-3000 אסירים (75% מהאסירים שהוחזקו אז בישראל) הכריזו על שביתת רעב נרחבת. בדיווח בעיתון "חדשות" נכתב אז כי המחאה החלה לדעוך לאחר שנציב השב"ס "שיגר לאסירים איגרת אישית, שבה הבטיח לפעול בצורה אנושית והגיונית, תוך מתן טיפול נאות לאסירים". עוד צויין בכתבה כי עם פרוץ השביתה, נהלי בתי הסוהר אכן שונו כדי לתקן "פגיעה קשה בדרכי אחזקת האסירים הביטחוניים".

בשנת 1992, במקביל למשא ומתן לקראת החתימה על הסכמי אוסלו, התקיימה שביתת רעב גדולה ומוצלחת נוספת ב-16 בתי הכלא ברחבי הארץ. על מנת לא להכשיל את המגעים המתקדמים מול הרשות הפלסטינית, ובהנחה שחלק גדול מהאסירים ממילא ישוחררו בקרוב במסגרת ההסכם המתגבש, נאלצו הרשויות בישראל להיענות לחלק מדרישות השובתים ושיפרו באופן ניכר את תנאי המאסר.

באוגוסט 2004, בזמן כהונתו של שרון כראש ממשלה וצחי הנגבי כשר לביטחון פנים, הכריזו כ-3000 אסירים מפלגים שונים על שביתת רעב במחאה על תנאי מעצרם. האסירים דרשו, בין היתר, להאריך את משך הביקורים, לאפשר להם תנועה חופשית בין האגפים בכלא, להתקין טלפונים ציבוריים, להסיר את מחיצות הזכוכית שהותקנו בחדרי הביקורים, ולהפסיק עם ענישת הבידוד וענישה קולקטיבית. בתגובה, הודיעה הממשלה כי לא תקיים כל משו ומתן עם האסירים, והנגבי אף הכריז כי מצידו "שישבתו רעב עד מוות".

על פי הדיווחים בכלי התקשורת אז, השביתה לא הצליחה לתפוס תאוצה ודעכה לאיטה. לאחר שלושה ימים פרסם שב"ס תיעוד של מרוואן ברגותי אוכל בתאו, ואחרי עשרה ימים חזרו כ-350 אסירי כלא שקמה לאכול. זמן קצר מאוחר יותר פרסמה הוועדה העליונה לענייני אסירים של הרשות הוראה להקפיא באופן זמני את שביתת הרעב. השביתה הופסקה באופן סופי לאחר כשלושה שבועות, מבלי שמרבית דרישות האסירים נענו.

אם כן, נראה שדבריו של הנגבי מדויקים ברובם. עד שנת 2004, אל מול רוב שביתות הרעב המשמעותיות שקיימו אסירים ביטחוניים בישראל, ודאי אלו הנרחבות שהקיפו כמה בתי כלא במקביל ומאות או אלפי אסירים, הסכימו הממשלות השונות להיעתר לפחות לחלק מדרישות השובתים. עם זאת, הדבר לא קרה בכל אחת משביתות הרעב בעבר. בנוסף, בשביתה מ-2004 אכן נקטה הממשלה בגישה תקיפה יותר מבעבר והצליחה "לשבור" את השובתים, מבלי להיענות לדרישותיהם העיקריות. עם זאת, השביתה לא חוסלה לאחר שלושה ימים. המסה המשמעותית של האסירים שבו לאכול לאחר כמעט שבועיים, והשביתה הופסקה סופית לאחר כשלושה שבועות. לכן דבריו של הנגבי נכונים ברובם.

תגובת הנגבי: "אכן ברגותי הפסיק לשבות אחרי שלושה ימים והיתר אחרי 18 ימים. החשוב הוא לא מספר הימים אלא מספר ההישגים של השובתים, וזה מספר שהסתכם בספרה אחת: אפס".

תחקיר: אורי כהן

צרו איתנו קשר *5988