צוחק מי שצוחק אחרון: גם מחקרים בנושאים מופרכים יכולים להתברר כמועילים

פרס האיג נובל, האח המצחיק והפרוע של פרס נובל, עדיין מצחיק ומשעשע אבל משהו קרה לו: הוא ניתן על מחקרים אמיתיים, גם אם בנושאים מופרכים. אולי תרמו לזה כמה זוכים שהתבררו בהמשך כרציניים למדי • מתקשורת עם חתולים ועד התנגשות ברחוב - ליקטנו כמה מהזוכים הבולטים השנה

טקס חלוקת פרסי איג נובל, שנערך אונליין / צילום: צילום מסך מהטקס
טקס חלוקת פרסי איג נובל, שנערך אונליין / צילום: צילום מסך מהטקס

האיש שרשם פטנט על הלוואת שיער, החוקר שבחן האם אנשים יכולים לשחות בתוך סירופ בקלות רבה יותר מאשר במים, והניסיון האמיתי לתת מענה לשאלה מדוע אנשים מצטמררים לצליל של ציפורניים על לוח - כל אלה הם רק דוגמית לחוקרים שזכו לאורך השנים בפרסי איג נובל, האח הקטן והפרוע של פרס נובל.

כתב העת המדעי הסאטירי Annals of Improbable Research הוא הגורם שעומד מאחורי הפרס, שניתן בעבר בצחוק גם לחוקרים שסתם מדדו דברים שעצבנו אותם, כמו מה אחוז האנשים שחובשים את כובע הבייסבול שלהם הפוך, ופרסי איג נובל רבים ניתנו בתחום הפלוצים. אבל משהו קרה לפרס בשנים האחרונות. הוא עדיין פרוע ומצחיק, אבל המחקר שהוא מציג הוא מחקר אמיתי, גם אם בנושאים מופרכים. בעבר המטרה הייתה להגחיך את העיסוק של הקהילה המדעית בטריוויאלי ובספציפי מאוד. היום הסיסמה של הפרס היא "מחקר שקודם כל גורם לך לצחוק, ואחר כך גורם לך לחשוב".

ייתכן שהשינוי הזה קרה אחרי שאחד המחקרים זוכי האיג נובל, שמצא כי אזור מסוים במוח של נהגי מוניות בלונדון גדל כשהם לומדים לנווט בעיר, הפך לאחד המצוטטים ביותר להוכחת גמישות המוח גם במבוגרים, ולא רק בילדים. ייתכן גם שהייתה השפעה למחקר שהראה שיתושים נושאי מלריה נמשכים לסוג מסוים של גבינה, ממש כמו שהם נמשכים לריח של רגליים של בני אדם. המחקר הזה שזכה באיג נובל הוביל לטיפול במלריה באמצעות מלכודות גבינה ליתושים, התערבות שכנראה הצילה חיים.

או שהייתה זו הזכייה של פרופ' אנדרה גיים בנובל על ייצור החומר גרפן, אחרי שזכה באיג נובל על הרחפת צפרדעים באמצעות מגנט, שהובילה למחשבה כי אין בהכרח גבול ברור בין מחקר מגוחך למחקר חשוב. צחוק ומדע, שניהם מבוססים על יצירתיות. מי שמעז לחקור את המגוחך עשוי להעז לחקור גם את החדש ופורץ הדרך.

בכל שנה נורמלית, נטולת מגפות ואירועים חריגים, פרס האיג נובל מוכרז באוניברסיטת הרווארד ומחולק ב-MIT, בטקס מרשים שזוכה לחסות מעמותת המדע הבדיוני של אוניברסיטת הרווארד ומעמותת הסטודנטים לפיזיקה של האוניברסיטה. במסורת הפרס, דמות מהקהל בשם Miss Sweetie Poo זועקת "אני משועממת" לעבר הזוכים שמאריכים בנאומים, ומטוסי נייר מועפים אל הבמה. החוקר שאחראי על טיטוא המטוסים, פרופ' רוי ג' גלאובר, הוא זוכה פרס נובל לפיזיקה. במבואה מתקיימת תערוכה בחסות "המוזיאון לאמנות גרועה", והטקס מסתיים בברכה "למי שלא זכה, ובעיקר למי שכן זכה - מאחלים לכם הצלחה רבה יותר בשנה הבאה".

השנה, כמו ב-2020, הטקס, שהתקיים לפני כשלושה שבועות, נערך כולו אונליין, אבל ההומור ה"מיוחד" לא נזנח. מטוסים עדיין התעופפו, המגישים - רובם זוכי פרס נובל אמיתי בעבר, עדיין עשו דרמה מהעברת הפרס לצד ימין של המסך ו"קבלתו" לכאורה מצד שמאל של המסך על ידי הזוכים. שירים גרועים במכוון תיארו חלק מהמחקרים שהוצגו, וחוקרת אחת חבשה קשת אוזני חתול ויצאה בסימפוניה של קולות "מיאו" בליווי טרומבון (זה קשור למחקר שלה, כפי שנראה בהמשך).

אז מי היו הזוכים הבולטים באיג נובל לשנת 2021?

12 גוונים של מיאו: איך לדבר עם חתול?

השנה הוענק מעין פרס מפעל חיים לפרופ' זוזן שוץ, בלשנית מאוניברסיטת לונד בשוודיה, עבור מחקריה בתחום תקשורת החתולים. שוץ חקרה לאורך השנים פונטיקה של בני אדם, כלומר את טון הדיבור ואת האופן שבו הטונים השונים מופקים. אם כך, הגיוני שדווקא היא תשים לב לתקשורת באמצעות אינטונציה בין חתולים לבני אדם.

"שמתי לב שכשהחתול רוצה אוכל, הוא מתקשר בקול הולך ועולה מייייאו, אבל כשהוא בכלוב בדרך לווטרינר, הוא מתקשר את הפחד שלו בטון יורד, מיאוווו", הסבירה שוץ בסרטון שצולם עבור האוניברסיטה בעבר. שוץ עצמה מתגוררת עם שישה חתולים.

מהתובנה הראשונה הזאת נולדו כבר חמישה מחקרים, שאפיינו את המוזיקה של המיאו, את ההבדלים בין קולות של חתולים שונים, ובין הקולות של אותו חתול בסיטואציות שונות. מתברר שלכל חתול יש קול ואינטונציה משלו, ממש כמו בני אדם, אבל שיש גם מאפיינים דומים. לדוגמה, כשהמסר שהם רוצים להעביר לבני אדם הוא דחוף יותר, הם מגבירים את הקול וגם מוסיפים לו יותר וריאציות. כמו כן, צרידות עשויה להעיד על מצבו הנפשי של החתול, ממש כמו שינויים בקול של בני אדם.

מחקר נוסף הראה שבני אדם יודעים להבדיל בין 12 סוגים שונים של קולות שעושים חתולים בסיטואציות שונות, בעיקר אם הם חיים בסביבת חתולים. הם יכולים לנבא לפי הצליל בלבד מה מצב רוחו של החתול ומה הוא צריך.

זוזן שוץ, בלשנית שחקרה אינטונציות של חתול / צילום: צילום מסך מהטקס
 זוזן שוץ, בלשנית שחקרה אינטונציות של חתול / צילום: צילום מסך מהטקס

מבחינת שוץ, יש למחקר משמעות מאוד ברורה: "אנשים רבים רוצים להבין את החתול שלהם". ייתכן שיש למחקר גם השלכות רחבות יותר על מחקר של תקשורת בין מינים שונים של בעלי חיים, וגם בין בני אדם שאינם דוברים אותה שפה.

אורגזמה נגד אף סתום: יעילה כמעט כמו טיפות

אחד המחקרים השימושיים ביותר כנראה שזכו באיג נובל נעשה על ידי חוקרים מאוניברסיטת היידלברג, גרמניה, ואוניברסיטת יורק, אנגליה, בהובלת פרופ' אולסיי ג'ם בולוט, מומחה לרפואת אף אוזן גרון. החוקרים מצאו שלאחר אורגזמה, חווים אנשים עם אף סתום הקלה בתסמינים שדומה להקלה שהם חווים לאחר שימוש בטיפות אף. "זו בשורה מעולה לתעשיית הטישו, שעכשיו תרוויח פעמיים מבעלי אפים סתומים", נכתב באתר Biotechniques שדיווח על הממצאים.

"קשר פיזיולוגי בין האף לאיברי המין שוער כבר במאה ה-19, בין היתר על ידי וילהלם פלייס, רופא אף אוזן גרון גרמני ואחד מידידיו הקרובים של זיגמונד פרויד", כותבים החוקרים במאמר. פלייס הסתובב אז בברלין והפיץ את ההשערות שלו לגבי החשיבות יוצאת הדופן של האף והקשר שלו לאיברים שונים בגוף, וההוכחה - הטיפול שהציע, אבקת קוקאין לאף, עזרה לחולים רבים להרגיש טוב יותר. פלייס הציע גם ניתוח אף כדי לפתור בעיות בפוריות ובמיניות הנשית, וטיפל באשת החברה אמה אקשטיין, שהייתה מטופלת של פרויד וגם אחת הנשים הראשונות שעסקה בעצמה בפסיכואנליזה. הניתוח היה כישלון מחריד. ומאז, אומרים החוקרים, איש לא ניסה לקשר מדעית בין האף לאיברי המין. עד עכשיו.

"ידוע שפעילות גופנית ושינויים הורמונליים משפיעים על הגודש באף בטווח הקצר והארוך", אומרים החוקרים. אם כך, למה לא שניהם? אבל איך בכלל בודקים את זה? 18 זוגות פעילים מינית, זכר ונקבה בכל זוג, גויסו לניסוי. כל זוג קיבל מכשיר למדידת תפוקת אוויר מהאף, והם התבקשו למדוד את עצמם ולענות גם על שאלונים לגבי תחושת גודש סובייקטיבית, רגע לפני הפעילות המינית, מיד לאחר האורגזמה (רק מפגשים שבהם שני הצדדים הגיעו לאורגזמה נחשבו קבילים למחקר), 30 דקות אחרי האורגזמה ושלוש שעות אחרי. למחרת עברו הנבדקים אותו תהליך, רק שבמקום אורגזמה, הם טפטפו טיפות אף.

הנבדקים אכן דיווחו על שיפור לאחר האורגזמה, והשיפור גם נמדד באמצעות מכשירי תפוקת האוויר. האף עדיין היה פתוח יחסית חצי שעה וגם שעה אחרי האורגזמה. אחרי שלוש שעות, התועלת של האורגזמה כבר לא הורגשה, בעוד שהטיפול בטיפות האף המשיך להועיל גם בשלב זה.

החוקרים כבר מתארים את מחקרי ההמשך הדרושים: בראש ובראשונה, האם אורגזמה עצמית, כנראה טיפול נגיש יותר לרוב האוכלוסייה, יכולה להוביל להקלה לאורך זמן והאם טיפול כזה יכול לעזור למניעת סינוסיטיס. כמו כן, ברצונם לבחון את ההשפעה של אורגזמה בתנוחות שונות, ולהבין האם התכווצויות השרירים הן שגורמות להקלה או השטף ההורמונלי.

איג נובל לשלום: זקן פנים דוחה אגרופים

האם יש לזקן תפקיד אבולוציוני? חוקרים מאוניברסיטת יוטה, בהובלת פרופ' אית'ן בזריס, בחנו את ההשערה שזקנים התפתחו אבולוציונית כדי להגן על הפנים של הזכר האנושי מפני מכת אגרוף. המחקר שלהם זכה בפרס האיג נובל לשלום.

בזריס, בעל זקן עבות משל עצמו, הסביר בהרצאה שהזקנים מכסים בדיוק את השטחים הכי רגישים לפציעה באזור הפנים. "אנחנו יודעים שבני אדם אכן נלחמים לעתים קרובות באמצעות מכות אגרוף, ושהיעד הנפוץ של מכת האגרוף הוא אכן החלק התחתון של הפנים. אנחנו יודעים שמכות אגרוף נפוצות יותר בין גברים מאשר בין נשים או בין גבר לאישה - אם כי יש גם יוצאי דופן, ויודעים כי שיער הפנים התפתח בצורה שנה אצל גברים לעומת נשים".

לדברי בזריס, הראשון שהעלה את השאלה מדוע לגברים יש זקן ולנשים בדרך כלל לא היה צ'רלס דרווין. הוא שם לב שגם מינים אחרים של חיות מאופיינים ביותר שיער פנים בקרב הזכרים, לדוגמה, אריה. השיער הזה צומח אצל אותם מינים בתקופה שבה הם מתחילים להיות פעילים מינית וגם מתחילים להילחם עם זכרים אחרים.

ובכל זאת, דרווין העריך שהסיבה לאבולוציה של הזקן אצל בני אדם זכרים היא פשוט העדפה של נקבות האדם, הנשים, לגברים עם זקן. גם לדרווין היה זקן. "אבל מחקרים מודרניים יותר מראים שנשים דווקא לא מוצאות את הזקן המלא של הגברים אטרקטיבי במיוחד", אומר בזריס בצער.

לכן יצאו החוקרים לבחון קודם כול את ההשערה שהזקן בכלל מגן על הפנים מפני אגרוף. כמובן, לא ניתן היה ללכת ברחוב ולחבוט בגברים עם ובלי זקן, אז החוקרים בנו מודל של פנים מזוקנות, המורכב מפולימר קשיח המדמה את העצמות עטוף בעור של כבש, עם צמר ובלי צמר, כדי לדמות זקן או היעדר זקן.

זקן. מגן על הפנים, אבל לא כל כך אטרקטיבי בעיני נשים / צילום: Shutterstock, Nick Fedirko
 זקן. מגן על הפנים, אבל לא כל כך אטרקטיבי בעיני נשים / צילום: Shutterstock, Nick Fedirko

לאחר מכן החלו החוקרים לחבוט במודל באמצעות מכשיר שיודע למדוד את עוצמת המכה שהוא יוצר, והמשיכו לחבוט עד שהמודל נשבר. ואכן, המודל ה"מזוקן" ספג יותר אנרגיה לפני השבירה מאשר המודלים המגולחים.

"היום, עם כל מבט בראי, אני נזכר בטבע האלים של האנושות", אמר בזריס, "אבל נזכר שבני אדם יודעים גם לחיות בשיתוף פעולה יוצא דופן ולשחור שלום".

שיבוש בתקשורת: הסיבה שאנחנו מתנגשים ברחוב

צפיפות, היו רגעים שכמעט התגעגענו אליה. לאחרונה היא חזרה לחיינו, ולפעמים אפילו בהליכה סתמית ברחוב אנחנו חייבים להתייחס לקיומם של בני אדם כדי לא להתנגש בהם חזיתית. איך אנחנו עושים את זה?

מחקר שהוביל פרופ' אלסנדרו קורבטה, חוקר התנהגות קהל במחלקה לפיזיקה יישומית באוניברסיטת איינדהובן לטכנולוגיה בהולנד, מצא שהולכי רגל אינם הולכים להם שקועים בענייניהם ונמנעים ממפגש רק כשהוא עומד להתרחש. למעשה, הם כל הזמן מודעים לכל ההולכים סביבם ומתאימים את ההליכה שלהם כך שישמרו על מרחק בטוח מהולכי הרגל האחרים.

המחקר התבסס על תיעוד מצולם של שישה חודשים ומיליוני אינטראקציות בתחנת רכבת צפופה, כך שההולכים לא היו מודעים לכך שהם נחקרים, וחלקם אף הסתובבו בתחנה כשעיניהם שקועות בטלפון סלולרי. בכל זאת הם הצליחו לשים לב לסביבתם במידה מספקת כדי למנוע התנגשות, רוב הזמן.

החוקרים פיתחו מודל שמראה את האופן שבו ההולכים מתקנים את תנועתם בעקבות מידע חזותי ומידע תחושתי ומתאר את המסלול שבו יבחרו בסופו של דבר. מודלים כאלה יכולים למנוע באותו אופן התנגשויות בין רובוטים או בין מכוניות אוטונומיות במרחב.

לפעמים בכל זאת מתרחשות התנגשויות, ועל כך ניתן איג נובל למחקר אחר, שבחן דווקא את המקרים שבהם המודל של קוברטה ושות' קורס ואנשים כן מתנגשים אלה באלה. החוקרים, בהובלת ד"ר היסאשי מורקמי מהמכון הטכנולוגי של קיוטו ביפן, מצאו שכאשר שתי קבוצות של אנשים חוצות את הכביש זו מול זו, כל אחד מהחוצים מחקה קצת את המסלול של זה שחוצה לפניו, כך שנוצרים בעצם טורים של חוצים מכיוון אחד, וטורים נפרדים של חוצים מהכיוון האחר. אולם כאשר דעתם של אנשים מוסחת - במקרה הזה החוקרים ביקשו מנבדקים לבצע חישוב פשוט בטלפון - הטורים נוצרים לאט יותר והם מבולגנים יותר, ואז יכולות להיווצר התנגשויות.

אפילו אם רק שלושה מתוך 54 נבדקים התרכזו בטלפון, התנועה הואטה וההתנגשויות התרבו. אם המוסחים היו אלה שעמדו בחלק הקדמי של ההמון - אלה שהיו אמורים לתת את הדוגמה הלא מודעת למי שעומד מאחוריהם - הסחת הדעת שלהם השפיעה אפילו יותר. גם אם הנבדקים בלי הטלפונים התבקשו לשים לב במיוחד, הם לא הצליחו לחפות על חוסר התיאום מול מוסחי הדעת. דרוש ככל הנראה תיאום מינימלי בין כל אחד ואחד מהפרטים כדי להשיג תנועה משותפת מיטבית.

היסאשי מורקמי שחקר למה אנחנו מתנגשים / צילום: Reuters, Michihiro Kawamura
 היסאשי מורקמי שחקר למה אנחנו מתנגשים / צילום: Reuters, Michihiro Kawamura

החוקרים ציינו שאפשר להבין מתוך שני המחקרים הללו שהולכי רגל מאותתים על כוונות התנועה שלהם אלה לאלה ותלויים בתנועה זה של זה הרבה יותר מכפי שחשבנו. ומה לגבי הטלפון החכם? "השאלה היא לא כמה הטלפונים מפריעים לנו, אלא איזה גאונים מדהימים אנחנו יכולים להיות כשאנחנו לא מוסחים על ידיהם", אמר מורקמי.