מרוץ החימוש של הקבוצות הגדולות רק התגבר: אופ"א נכשלה בהחזרת התחרות לכדורגל האירופי

בעשור האחרון קבוצות הכדורגל הגדולות באירופה רכשו סגל שחקנים שהשווי שלו גבוה במקרים מסוימים פי 30 מיריבותיהן לליגה • כל הניסיונות של ארגון אופ"א להפעיל מגבלות רגולטוריות על בעלי הקבוצות לא צלחו, וכך נוצר מעגל שבו העשירות מתעשרות יותר, והקטנות פשוט מתאיידות

שחקני מנצ'סטר סיטי. אחת הבזבזניות הגדולות באירופה על שחקנים / צילום: Associated Press
שחקני מנצ'סטר סיטי. אחת הבזבזניות הגדולות באירופה על שחקנים / צילום: Associated Press

הניסיונות של אופ"א להחזיר את התחרותיות לכדורגל האירופי באמצעות רגולציות פיננסיות נכשלו באופן מוחלט. יותר מזה - כל המהלכים שנעשו בעשור האחרון לא רק שלא צמצמו את הפערים, אלא אפילו הרחיבו אותם.

דוח חדש שמפרסם ארגון CIES שמתמחה בדמוגרפיה של הכדורגל האירופי מראה כי במהלך העשור האחרון התחמשו הקבוצות הגדולות בסגל שחקנים שהשווי שלו גבוה במקרים מסוימים פי 30 מקבוצות שמתחרות מולן באותה ליגה.

הנה דוגמה קטנה: שווי השחקנים המוערך הנוכחי של באיירן מינכן עומד על 890 מיליון אירו; היא משחקת באותה ליגה מול גרויטר פירת', שעלתה השנה לבונדסליגה והשווי של השחקנים שלה עומד על 26 מיליון אירו בלבד - פי 34. גם בספרד הפערים הם עצומים. ברצלונה שמחזיקה בסגל שחקנים בשווי מוערך של 896 מיליון אירו משחקת באותה ליגה עם אלאבס שמעמידה סגל בשווי 46 מיליון אירו בלבד (פי 19).

בחמש הליגות הגדולות של אירופה ישנן נכון להיום שמונה קבוצות ששווי השחקנים שלהן גבוה מ-800 מיליון אירו, כולל שתי קבוצות שמחזיקות בסגל שחקנים שחצה רף של מיליארד אירו - מנצ'סטר סיטי 1.28 מיליארד, מנצ'סטר יונייטד 1.21 מיליארד. לעומת זאת, 27 קבוצות לא מגיעות לשווי של 100 מיליון אירו.

הכלכלה הסופית הביסה את הרגולציה של אופ"א

איך הגענו למצב הזה? פשוט מאוד. כלכלת השוק החופשי של אירופה ניצחה כל רגולציה. הקבוצות העשירות מעולם לא הוטרדו מהחסמים הפיננסיים של אופ"א, גם כשאופ"א ניסה לקיים מנגנון שימנע מהבעלים להוציא כסף מהכיס. הספונסרים שילמו להן יותר ויותר כסף, הנתח הגדול מזכויות שידור נחת אצלן כי הן הצליחו יותר ושודרו יותר, ויש להן אצטדיונים גדולים יותר שמייצרים יותר הכנסות ממכירת כרטיסים ומנויים. כשאופ"א העלתה עוד ועוד את הפרסים הכספיים למשתתפות בליגת האלופות הכסף הזה הלך אליהן, כי הן גם אלו שהעפילו למפעל היוקרתי. כך נוצר מעגל שבו העשירות נהיו עשירות יותר, והקטנות הלכו והתאדו.

סגל שחקנים הוא כמובן מתכון להצלחה. קצת כמו כוח צבאי - מי שיש לו את כלי הנשק הטובים והקטלניים ביותר, כולל רזרבות למלחמות התשה (שחקנים טובים על הספסל) הוא זה שינצח בקרב.

במהלך העשור האחרון כאשר אופ"א הוציאה לדרך את הרגולציה שלה לדרך במטרה לצמצם הוצאות ובעיקר הוצאות על רכישת שחקנים ההוצאה הכספית על רכישת שחקנים דווקא עלתה דרמטית - מ-1.9 מיליארד אירו בשנת 2012 ועד לשיא של 6.6 מיליארד אירו בשנת 2019. רק מגפת הקורונה ציננה קצת את השוק בשנתיים האחרונות והחזירה אותו חמש שנים לאחור.

תיאבון לתארים או ניסיון להתאושש מרצף כישלונות?

לפי הדוח של CIES, למרות חובות ולמרות פנדמיה עולמית, 12 קבוצות אירופיות הוציאו מאז 2012 יותר ממיליארד אירו על רכישת שחקנים. מנצ'סטר סיטי (1.7 מיליארד אירו) צ'לסי (1.6 מיליארד), ברצלונה (1.6) ומנצ'סטר יונייטד (1.5) מובילות את הרשימה.

אם לוקחים את שיעור הבזבוז נטו על שחקנים (סכום ששולם על רכישת שחקנים בניכוי הסכום שהתקבל על מכירת שחקנים) הרי שמאז 2012 שתי הקבוצות הבזבזניות ביותר באירופה הן מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי, שתיהן עם הוצאה נטו של קצת מעל מיליארד אירו כל אחת. אצל סיטי זוהי תוצאה של תיאבון מטורף מצד הבעלים לזכות בתארים ולהפוך לכוח עולמי; אצל יונייטד המצב הוא תוצאה של כישלונות סדרתיים ועונות ללא אליפות וניסיון לחזור לצמרת האירופית באמצעות רכש.

הרכבת הדוהרת של קבוצות הענק כבר יצאה מהתחנה

למה לקבוצות מליגות אחרות אין סיכוי ממשי ללכת רחוק ולהתמודד מול הקבוצות הגדולות? בעיקר כי כאשר כבר יש להם נכסים טובים ושוברי שוויון הם חייבים להיפטר מהם כדי לשרוד. קבוצות הליגה הפורטוגלית למשל היו יכולות אולי להצליח קצת יותר אבל הן מכרו מאז 2012 שחקנים בהיקף של 2.1 מיליארד אירו לקבוצות בכל רחבי היבשת. קבוצות הליגה ההולנדית מכרו שחקנים בהיקף של 1.5 מיליארד אירו. מי זוכר את אייאקס הנהדרת של 2018/19, שנאלצה מאז למכור כמעט את כל השחקנים הבכירים שלה, כדי להמשיך ולנוע קדימה.

האם יש סיכוי לרגולציה? כנראה שלא. ראינו במהלך העשור האחרון שקבוצות היו מתוחכמות מספיק כדי להערים על התקנות. גם קנסות שספגו קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי או פאריז סן ז'רמן או ענישה בדמות תקופת סילוק משוק ההעברות (צ'לסי) לא מנעו מהן להתחמש ולהוציא בעצם כל סכום שרצו.

כשהגיעה המגפה הסירה אופ"א כלל את המגבלות לאור ההבנה שקבוצות גם ככה מפסידות כסף, וחלקן ניצלו את הסיטואציה להפסיד עוד כסף באמצעות רכישת שחקנים לשנים הבאות.

 
  

באופ"א מנסים כיום להתקין רגולציות חדשות. אבל אף אחד לא באמת חושב שהן יעצרו את הרכבת הדוהרת. הדרך היחידה של השוק לצנן את הטירוף הוא רק באופן טבעי - המגפה השקיעה חלק גדול מהקבוצות הגדולות בחובות. קווי האשראי אצל חלקן הגדול כבר נוצלו עד הסוף ומעבר. חלקן הגדול פשוט חייבות לייצר כלי נשק בדרך יצירתית יותר ומקורית ולא לרכוש מבחוץ. ובעיקר להבין שבתקופה הזאת יוצאים למלחמה עם מה שיש.:

הפערים האסטרונומיים בתקציבים מטילים צל כבד על המאבק לשוויון מגדרי בספורט

ההודעה שהוציאה אופ"א בימים האחרונים לפיה "הוכפלו הפרסים הכספיים לטורניר יורו הנשים בכדורגל" מייצרת תחושה שעוד רגע והמאבק הגדול של נשים לשוויון בספורט המקצועני מגיע לסיומו. האמת כמובן רחוקה, כשבוחנים את המספרים המוחלטים מגלים שבסך הכל יחולקו ביורו 2022 ל-16 הנבחרות המשתתפות סכום של 16 מיליון אירו (לעומת 8 מיליון בטורניר הקודם). כהשוואה, ביורו הגברים האחרון חילקה אופ"א 371 מיליון אירו לנבחרות. ובזמן שאופ"א "קידמה" את הנשים עם עוד 8 מיליון אירו, לגברים היא הוסיפה 67 מיליון אירו בתוך 4 שנים. אין כאן שום דבר שהוא בר השוואה.

למרות שבמשחקים האולימפיים כבר מתקיים שוויון בין מספר הספורטאים לספורטאיות שמשתתפות, כשמדברים על משאבים הפערים עדיין עצומים.

גם בישראל מתקיים מאבק על שוויון משאבים בספורט, לא רק על כסף אלא אפילו על שימוש במתקנים. למשל, שחקניות "כישרונות חדרה" שמשחקות בליגת העל גילו שאת האימון המסכם שלהן השבוע לפני פתיחת העונה הן עשו על חצי מגרש כשהן חולקות אותו עם קבוצת נערים.

בעוד שכלכלית נשים אינן מתוגמלות בספורט המקצועני באופן שווה (הענף המשמעותי היחיד שמתגמל באופן שווה הוא טניס) והשיעור שלהם בקרב עמדות ניהול בספורט עומד על פחות מ-15%, קבוצות מכירות בצורך להביא אותן ליציעים ולחשוף אותן לנותני חסות. מחקר מקיף של סוכנות הספורט The Space Between מצא שאוהדות ספורט שנחשפות לחברות שמפרסמות באצטדיון או על מדי השחקנים נוטות לרכוש את המוצרים הללו בהיקף גבוה ב-25% ביחס לאוהדים גברים.