ראיות | דעה

להחיל את דוקטרינת "פרי העץ המורעל" גם בישראל

כאשר יחידה חוקרת משיגה ראיות באופן בלתי חוקי, הדבר מבאיש את ריחה של החקירה כולה, ומשכך אף את ההליך המשפטי כולו • על הצדק להיעשות, אך יותר מכך - להיראות

שר המשפטים גדעון סער / צילום: תמר מצפי
שר המשפטים גדעון סער / צילום: תמר מצפי

הממשלה הנוכחית העמידה את המלחמה בפשיעה בחברה הערבית כמטרה עליונה, ואין אלא לברך על כך, אבל כשקוראים את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער שעברה את אישור הממשלה, החשש לפגיעה עמוקה יותר בזכויות חשודים גובר.

עניינה של ההצעה היא הרחבת סמכויות החיפוש של המשטרה לבצע חיפוש ללא צו של שופט, וזאת כאשר יש חשד סביר שבמקום עשויה להימצא ראיה הקשורה לעבירה מסוג פשע חמור, והחיפוש נדרש באופן מיידי לשם מניעת העלמת הראיה או פגיעה בה. כך גם במקרים בהם יש חשד סביר שבמקום נמצא חשוד בעבירת פשע חמור.

ראשית, מדובר בחקיקה מיותרת, שכן החוק כיום מאפשר לבצע חיפוש ללא צו כאשר:

(1) יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב;

(2) תופש הבית או המקום פונה לעזרת המשטרה;

(3) אדם המצוי שם פונה לעזרת המשטרה, ויש יסוד להניח שמבוצעת שם עבירה;

(4) השוטר רודף אחרי אדם המתחמק ממעצר או נמלט ממשמורת חוקית.

כמו כן, כיום לא קיימת שום הוראה חוקית אשר מגנה על חשודים מפני איסוף ראיות באופן לא חוקי, וזאת מלבד סעיף 12 לפקודת הראיות, הקובעת כי הודעה קבילה רק כאשר הוכח שהיא ניתנה באופן חופשי ומרצון. מלבד זאת, כאשר מדובר בראיה אחרת אשר הושגה שלא באופן חוקי, ראיה כזו תהיה קבילה בבית המשפט.

במדינות מתוקנות בעולם, כדוגמת ארה"ב, ראיה שהושגה באופן ישיר מהתנהגות פסולה תיפסל, וגם פירותיה - הראיות שהושגו בעקבותיה - לא תקבלנה הכשר בדיעבד ולא תשמשנה כראיה במשפט, משום שאי-אפשר לעשות צדק באמצעות עוול.

אימוץ חלקי של דוקטרינת "פרי העץ המורעל" התקבלה על-ידי השופטת דורית ביניש בפסק דין יששכרוב, והיא מיושמת בבית המשפט כ"דוקטרינת פסילה פסיקתית". אלא שעל-פיה, שאלת קבילותה של ראיה שאותרה בעקבות ראיה פסולה אחרת, תיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהתחשב בהשפעה שתהא לקבלתה של ראיה כאמור במשפט על זכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן. לא מדובר בכלל פסילה גורף אלא בכלי המחייב את הפעלת שיקול-הדעת של בית המשפט. לדוגמה, בעבירות חמורות וכשאין ראיות אחרות שקושרות את הנאשם לביצוע העבירות, בית המשפט ייטה להכשיר את הראיה; ואילו במקרים קלים יותר (כמו במקרה של יששכרוב), בית המשפט אכן פוסל את הראיה.

למרבה הצער, הצעת החוק המדוברת, אשר מרחיבה את סמכויותיה של המשטרה שלא לצורך, עלולה להפוך לכדור שלג של פגיעה בזכויות חשודים ונאשמים.

המחוקק הישראלי לא צריך לגולל את האחריות לבית המשפט ולסמוך על שיקול-דעתו. תחת זאת הוא צריך למצוא מנגנון מקביל לסעיף 12 לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי כשמדובר על הודאה, בית המשפט יקבל את ההודאה רק אם ניתנה כשהיא חופשית ומרצון כאמור. המחוקק נדרש לייצר מנגנון דומה לפסילה של ראיות שהושגו בדרך לא חוקית, כדוגמת חיפוש לא חוקי.

חשוב לזכור כי המשפט הפלילי עוסק בדיני נפשות, ועל-מנת לפגוע בחירותו או בקניינו של אדם, על המדינה לנקוט בזהירות המרבית ביותר, היינו שהפגיעה בזכויות, ככל שזו נדרשת, תיעשה רק לאחר שהחקירה התנהלה באופן הראוי והתקין ביותר, ללא כחל וסרק.

כאשר יחידה חוקרת משיגה ראיות באופן בלתי חוקי, הדבר מבאיש את ריחה של החקירה כולה, ומשכך אף את ההליך המשפטי כולו. עלינו לזכור כי על הצדק להיעשות, אך יותר מכך - להיראות.

הכותב הוא עורך דין המתמחה במשפט פלילי

צרו איתנו קשר *5988