כשגנרל תופס את השלטון, אין לו שום כוונה להרפות ממנו

את ההבטחות האלה שמענו כל כך הרבה פעמים ב-60 השנה האחרונות: גנרל תופס את השלטון, מתיישב מול המיקרופון, ומבטיח שהוא עשה כן רק לטובת שלומה המתערער של המולדת, וכל זה הוא עניין זמני בלבד, והוא מתכוון לערוך בחירות בהקדם האפשרי, והוא ישמח למסור את השלטון לידי הנציגים הנבחרים; מה זה ישמח, הוא פשוט ייצא במחול, כי אין לו עניין אחר חוץ מלחזור לקסרקטין, או אפילו לפשוט את המדים, ולצאת לפנסיה.

השבוע בא תורו של הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, שהחזיק עד יום ב' בתואר "יושב ראש המועצה הריבונית של סודאן", בנוסף על הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים. במשך שנתיים הוא נאלץ להתחלק בשלטון עם אזרחים לא-מנומרים. כלכלן בינלאומי מוערך, ד"ר עבדאללה חמדוק, נעשה ראש הממשלה. בתו של ראש ממשלה לשעבר, שהצבא הדיח ב-1989, הייתה שרת החוץ.

ניחוחות ההפיכה של אל-בורהאן היו תלויים באוויר זה זמן מה. יועץ של ראש הממשלה המודח אמר לבי.בי.סי ימים אחדים קודם, כי הצבא נמצא בעיצומה של "הפיכה זוחלת". הזחילה הסתיימה ביום ב' לפנות בוקר. אנשיו של אל-בורהאן חטפו את ראש הממשלה מביתו. תחנת הרדיו התחילה לנגן מארשים צבאיים, סימן מסורתי שהרפובליקה הונחה על כידונים. שעות אחדות חלפו לפני שהגנרל הואיל להודיע למולדת, שהצבא חזר והציל אותה מידי עצמה, בפעם הרביעית מאז עצמאותה, ב-1954.

תוחלת החיים של ממשלות אזרחיות בסודאן נעה בין שנתיים לארבע שנים. הן התקיימו 12 מ-67 שנות העצמאות. הן לא עשו חיל, מפני שהן היו חלשות ומפולגות, מפני שסודאן היא ענקית ומסובכת (ועד לפני עשר שנים הייתה עוד יותר ענקית ועוד יותר מסובכת, לפני שהדרום הנוצרי-אנימיסטי הורשה לפרוש), ומפני שהצבא נשף בעורפם של האזרחים.

משטר פרלמנטרי או נשיאותי?

מעניין אגב שהפוליטיקאים האזרחיים בסודאן העדיפו משטרים פרלמנטריים על פני משטרים נשיאותיים. זה עניין נדיר ביותר במזרח התיכון וביבשת אפריקה, שלשניהם סודאן שייכת. היסטורית, לטוב ולרע (בדרך כלל לרע), נשיאים הצליחו להקרין יותר כוח ויותר סמכות, וגם להישאר בשלטון לאורך ימים, או בעצם לנצח.

כל אימת שהצבא בסודאן שמט את הקרקע מתחת לרגליה של ממשלה אזרחית, מפקדו תבע לעצמו את כהונת הנשיא. אחד שלט כמעט 16 שנה; שני החזיק בשלטון 30 שנה. כהונת הנשיא כשלעצמה אינה מחסנת את נושאיה מפני הפיכה אלימה, אבל עובדה שמשטרים פרלמנטריים נחלו כישלון חרוץ.

בעיית הדמוקרטיה היא כמובן הרבה יותר עמוקה ורצינית משאלת הנוסחה החוקתית. זו ארץ, שכמעט מיומה הראשון עומדת בסימן מלחמות אזרחים ועימותים אלימים. המלחמות בדרום סודאן ובדרפור סיווגו את מנהיגי סודאן בקטגוריה של רוצחי המונים ושל משמידי עמים.

כמו הרוב הגדול של הארצות באפריקה ובמזרח התיכון, גבולותיה של סודאן נמתחו לטובת נוחיותם של שליטים זרים. הם לא ייצגו מציאות היסטורית או אתנית. מאנגולה וקונגו בדרום, מניגריה במערב ועד אתיופיה במזרח, שותפים לא טבעיים במדינות מלאכותיות ניסו להשתחרר אלה מאלה, או לכפות את רצונם אלה על אלה.

לסודאן נולדה "חברה אזרחית"

הגנרלים של סודאן התרגלו להניח שרק זרועם הנטויה עומדת בין סודאן להתפרקות כללית. הפוליטיקה האזרחית, גם אם הייתה מוגדרת במונחים השאולים מדמוקרטיות פרלמנטריות, הייתה מעוגנת במבנים פיאודליים, במסדרים דתיים, במנהיגים שהאיפיון "כריזמטיים" לא יספיק כדי לתאר את מעמדתם ואת אופן הנהייה אחריהם.

הממשלה החצי-אזרחית של השנתיים האחרונות הייתה שונה מן הגילגולים הקודמים במובן הזה שהיא נולדה בהתקוממות עממית אותנטית. איגודים מקצועיים וארגוני סטודנטים מילאו תפקידי מפתח. בסודאן חזינו בשנים האחרונות בצמיחתה של "חברה אזרחית", שהיא משאת הנפש של כל ארץ, שבה מתפתחת התנגדות לעריצות.

לרוע המזל, חברה אזרחית אינה מספיקה, אם העריצים מוכנים לירות בכל חזה חשוף. זה מה שקרה או קורה בהונג קונג, בבלארוס, בבורמה, בתאילנד.

שליטה צבאית גמישת-פורמט

גנרלים לומדים אלה מניסיונם של אלה. הם נפגשים בכל מיני הזדמנויות: במצעדים, בביקורים הדדיים, באקדמיות צבאיות. עקבות ניסיונם של גנרלים בארץ אחת ניכרים בארץ אחרת. היה זמן, בשנות ה-70 וה-80, שבו גנרלים לטינו-אמריקאים שיתפו פעולה מעבר לגבולות לאומיים בהריסת דמוקרטיות וברדיפת פעילי אופוזיציה.

הדמיון בין התנהגותם של גנרלים בטורקיה, בפקיסטן ובתאילנד היה אולי רק נסיבתי, אבל קשה להתעלם מחשיבות הלקחים. בשלוש הארצות הגדולות והחשובות האלה התפתח דגם של שליטה צבאית גמישת-פורמט. הצבא היה הגורם הדומיננטי גם כשלא החזיק בשלטון במישרים.

הצבא הטורקי היה במובן הזה המצליח ביותר. ההפיכות התקופתיות שלו היו קצרות יחסית ולא-אלימות יחסית. הפוליטיקאים נהגו להתקפל מפני רצונו של הצבא. במקרה קיצוני אחד, כשראש ממשלה אזרחי פופולרי לא התקפל, הצבא לא רק הפיל אותו, אלא גם תלה אותו. הרמז הובן.

ב-2016, הצבא הכין טיפול דומה לטאייפ ארדואן. אבל הפופוליסט האיסלאמיסטי התכונן מבעוד מועד. ההפיכה נכשלה גם בגלל ביש מזל וגם מפני שבניגוד להפיכות קודמות, המונים יצאו לרחובות כדי להכשיל אותה.

כמעט עשרים שנה לאחר הדוגמה הטורקית, גם הצבא הפקיסטני תלה ראש ממשלה, לאחר שהעמיד פנים כי הוא תופס את השלטון "לשלושה חודשים". הוא נשאר בשלטון 12 שנה, וירד ממנו רק לאחר שהרודן התליין נהרג בתאונת מטוס מסתורית. צלו של הצבא מרחף ללא הרף על הפוליטיקה הפקיסטנית.

הצבא בבורמה, ששינה את שמה ל"מיאנמר", מחזיק בשיא עולמי בלתי מעורער של תוחלת חיים בשלטון ושל ברוטליות. הוא שלט 54 שנה רצופות, ודיכא התנגדות באכזריות מיוחדת. הוא התיר בחירות דמוקרטיות יחסית ב-2016, הפסיד בהן, אבל הגביל את חופש הפעולה של הממשלה הנבחרת.

כאשר מועמדיו חזרו והובסו חמש שנים אחר כך, הצבא התחיל "הפיכה זוחלת", כמו בסודאן, שהסתיימה בדיכוי מוחלט של החירויות הפוליטיות. כמו בסודאן, הגנרלים הבורמיים מבטיחים בחירות חדשות "בעוד שנתיים". הסיכוי שהן יהיו דמוקרטיות הוא מבוטל.

"כאן זה לא טורקיה"

הדרך היחידה להפסיק את מעגל הקסמים של הפיכות צבאיות ארוכות וממשלות אזרחיות קצרות ימים היא לסלק את הצבא מן הפוליטיקה אחת ולתמיד. היו מעט מאוד מקרים של הסתלקות מרצון. הצבא יוצא בדרך כלל מפני שהובאש ריחו, אם באמצעות תבוסה צבאית (יוון לטורקיה, ב-1974; ארגנטינה לבריטניה, ב-1982); או התבגרות פוליטית (צ'ילה, גאנה); או כישלון פוליטי וכלכלי (אינדונזיה, 1998).

טאייפ ארדואן כנראה פיתח את הנוסחה המוצלחת ביותר: הוא החניף לצבא, הרדים אותו, ואחר כך התחיל להצר את צעדיו. זה עבד, עד שכמעט חדל לעבוד, ואחר כך חזר ועבד בהצטיינות יתרה. ארדואן ניסה להנחיל את לקחי ניסיונו לאחים המוסלמים במצרים. הם לעגו לו, "כאן לא טורקיה", ושילמו את המחיר.

האופוזיציה האזרחית בסודאן, ממש כמו אחיותיה בבורמה, בתאילנד ובפקיסטן, הייתה שמחה לקבל איזו עצה. היא לא הייתה רוצה להמתין 30 שנה עד ההזדמנות הבאה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny