פורטפוליו | ראיון

הוא ויתר על קריירה מבטיחה כרופא, פגישה מקרית אחת שינתה לו את החיים

לד"ר יובל אבני היו הרבה תפניות מפתיעות בחיים • ללא תעודת בגרות הוא התקבל לקורס טיס, באמצע שירות הקבע הוא פרש ללימודי רפואה, ואת ההתמחות בכירורגיה עזב לטובת הון סיכון: "הרגשתי שכדי להתאים את עצמי למקצוע אני נדרש להיות יותר ציני" • לפני חמש שנים הוא הקים את קרן קרשנדו, שמשקיעה בחברות בתחום התוכנה

ד''ר יובל אבני / צילום: אסנת רום
ד''ר יובל אבני / צילום: אסנת רום

אישי: גרוש + 2, גר בבנימינה
מקצועי: שותף־מנהל בקרן קרשנדו

ילדות ומשפחה: נולדתי וגדלתי בקריית מוצקין למשפחת פועלים. אמי הייתה מזכירה בקרן קיימת לישראל, אבי היה טכנאי מעבדה בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון. כל אחד מהם עבד 40 שנה באותו המקום. בבית הספר לא הכנתי שיעורי בית אף פעם, הקראתי בכיתה ממחברת ריקה. אמנם למדתי לחמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, אבל בכולם הוצאתי 60. בספרות בכלל נכשלתי, אז לא קיבלתי תעודת בגרות. לצד זאת, הייתי פעיל בשלוש תנועות נוער ושיחקתי כדוריד.

פורטפוליו | הוא לא סיים בית ספר ונשר כמעט מכל מסגרת. אבל עשה אקזיט של 230 מיליון דולר
פורטפוליו | אחרי אקזיט ענק הוא הקים חברה חדשה אבל החלום שלו הוא בכלל לקנות קבוצת כדורגל
פורטפוליו | את השיעור הראשון בניהול הוא למד בתותחנים. היום הוא מוביל את הפעילות של מדינה מפתיעה

קורס טיס: חלום הילדות שלי היה להיות טייס. התקבלתי בזכות קב"ה ודפ"ר גבוהים מאוד, אבל חצי שנה לתוך הקורס, כשהחלו טיסות האימון על הפייפרים, גיליתי שאני מפחד לטוס. למרות זאת המשכתי ועברתי לשלב הבא, אבל עשרה חודשים לאחר תחילת הקורס חתמתי ויתור.

גולני וצנחנים: מקורס טיס עברתי לגולני. בשלב מסוים רצו שאצא לקורס קצינים ואחזור להיות מ"מ טירונים, אבל התעקשתי לצאת לקורס קציני מודיעין וחזרתי ממנו לסיירת צנחנים. זה היה התפקיד הכי משמעותי שעשיתי בצבא, עם מארבים ומבצעים בלבנון.

שחרור מוקדם: אחרי כשנה כקצין מודיעין בסיירת הצלחתי לנווט את דרכי ליחידת מ"מ, מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין של צה"ל. שם חתמתי לעוד שמונה שנים, אבל אחרי כשנתיים וחצי השתחררתי כי רציתי לצאת לאזרחות ולהתחיל ללמוד.

רפואה: הצבא נתן לי תחושת מסוגלות גדולה, ובגיל 25 הרגשתי שאין דבר אני לא יכול לעשות. חיפשתי עיסוק שמשלב ראש וידיים ושיהיה בו גם "אפקט וואו". החלטתי להיות רופא כירורג. נרשמתי ללימודי מכינה בטכניון, עברתי אותה והתקבלתי ללימודי רפואה.

כירורגיה: לאחר סיום הלימודים התחלתי התמחות של תשע שנים בכירורגיה כללית וכלי דם במרכז רפואי כרמל בחיפה. במשך ארבע שנים הייתי רופא עם עשר תורנויות בחודש, החזקתי מיון לבד כמתמחה, עשיתי ניתוחים לבד והייתי עמוק בעולם הזה. אבל לא היו לי חיים וזה מאוד הפריע לי. כשהסתכלתי על החיים של הרופאים הבכירים במחלקות השונות, לא רציתי להיות אף אחד מהם. הרגשתי שכדי להתאים את עצמי למקצוע אני נדרש להיות יותר קהה, יותר ציני, פחות מתעניין ועם הכרח להתמקצע בתחום מאוד צר. הגעתי למסקנה שאני יותר מפחד להשאר ברפואה מאשר לעזוב.

שינוי כיוון: המשכתי לעשות תורנויות בלילה כדי להביא כסף הביתה, ובימים חיפשתי עבודה. רוב ההצעות שקיבלתי היו מחברות תרופות, אבל אז, ממש במקרה, פגשתי דרך אחד המאושפזים שלי את רמי קאליש מפיטנגו ושמעתי ממנו לראשונה על המונח הון סיכון. כשביקשתי ממנו שייקח אותי, הוא הסביר שזה לא עובד ככה, אבל לא הסכמתי לקבל תשובה כזו.

הון סיכון: החלטתי לשלוח קורות חיים לכל הקרנות הגדולות בארץ וזומנתי לשלושה ראיונות עבודה. ב-2008 הצטרפתי לקרן גיזה כעוזר שותף לצוות ההשקעות בתחום מדעי החיים. בתוך שנה וחצי קודמתי לשותף זוטר ובחלוף שלוש שנים הייתי השותף שמנהל את כל הפעילות של מדעי החיים והקלינטק. נשארתי בקרן תשע שנים עד שהתפרקה בגלל מתחים בין הדור הוותיק לדור הצעיר.

מנכ"ל: שוב חיפשתי עבודה וקולגה הציע לי לבוא להציל את הסטארט-אפ Beta-o2, שפיתח לבלב ביולוגי מלאכותי וגייס 40 מיליון דולר, אבל הידרדר אל סף סגירה. הצטרפתי כמנכ"ל, בניתי את הצוות מחדש, שינינו אסטרטגיה, גייסנו כסף. נשארתי שם ארבע שנים ולמדתי המון, אבל הבנתי שלהיות מנכ"ל בחברה לא שלך זה מתכון לסיים את היום במאזן אנרגטי שלילי.

קרשנדו: ידעתי שארצה לחזור להון סיכון והפעם לבנות בעצמי. ב-2019 הקמתי את קרן קרשנדו עם טל מזרחי וצבי שכטר, שעבדו איתי בגיזה. אנחנו משקיעים אך ורק בחברות צעירות בתחום התוכנה, שנמצאות בשלב סיד 2, כלומר כבר גייסו הון ראשוני, אבל צריכות להראות לקוחות משלמים כדי לגייס את השלב הבא וזקוקות להזרקה נוספת של כסף. את הקרן הראשונה שלנו, כ-40 מיליון דולר, השקענו ב-11 חברות. בימים אלה אנחנו מגייסים קרן שנייה.

משקיעים: רוב המשקיעים שלנו הם זרים, ובתקופה האחרונה קשה מאוד לגייס מהם כסף. כקרן אנחנו מוכרים את הפוטנציאל של ישראל, ובשנתיים האחרונות הערך הזה נשחק מאוד. השילוב בין מלחמה שלא מצטלמת טוב להנהגה מדינית שלא מציעה אופק מרגיש כמו למכור שואב אבק שעושה המון רעש וצורך המון חשמל. אנחנו כבר בשלב הנזק העמוק.