יחסי חוץ | פרשנות

הדיפלומטיה הישראלית במסלול (המהיר) אל לבם של עריצים

פעם היה זה רצון להשתייך ל"משפחת הדמוקרטיות" • עכשיו משאת הנפש הישראלית היא להגיע אל שליטים יחידים, בלי קואליציות או דעת קהל • ארדואן, פוטין או שי ג'ינפינג

הנשיא ארדואן בראיון לסוכנות רויטרס. בארמונו הנשיאותי באנקרה / צילום: Reuters, Umit Bektas
הנשיא ארדואן בראיון לסוכנות רויטרס. בארמונו הנשיאותי באנקרה / צילום: Reuters, Umit Bektas

מוטיב "כתובת אחת" הלוא הוא חרות על ספר דברי הימים של כל ניסיון לשפר את איכות השירות הציבורי. פחות פקידים, פחות אשנבים, פחות מספרי טלפון. אבל למה להסתפק בצמצום הביורוקרטיה? למה לא לצמצם גם את היקף הדרג מקבל ההחלטות?

תארו לעצמכם שאדם אחד היה מחליט הכול, או כמעט הכול. תארו לעצמכם שהיה מספיק להרים אליו טלפון, בתנאי שהוא עצמו עונה לטלפונים. אנחנו הרי מכירים את הכיסופים אל המנהיג החזק, שהוא חזק מפני שאין עליו עוררים, ואין עליו עוררים מפני שהוא, איך נגיד את זה, יחיד.

"הוא מלך סין!", קרא דונלד טראמפ, כאשר ביקר אצל הנשיא שי ג׳ינפינג בבייג׳ינג ב-2017. המפלגה הקומוניסטית של סין הגיעה אז למסקנה הבלתי נמנעת, שבארץ של 1.4 מיליארד בני אדם רק אחד ראוי למשול, אין לו תחליף, ויש לפטור אותו מכל הגבלת זמן. האין זו החלטה מעוררת הערצה?

סין אמנם שילמה בעבר מחיר כבד על זיהוי המדינה עם מנהיג יחיד, אבל מאימתי צריך ללמוד את לקחי העבר, בייחוד כאשר כה קל להיווכח מה מעוללת רוטציית מנהיגים תקופתית לדמוקרטיות המערביות.

מר נתניהו, בגלות קיסריה, קונן בשבוע שעבר על "החוקים האיראניים" שממשלת ההפכים מתכננת לחוקק נגדו. נובעת מהם ההנחה, שהפקדה בלתי מוגבלת של כוח בידי יחיד לאורך זמן אינה מתיישבת בהכרח עם כללי המשחק.

מר נתניהו למד להעריך את ערוציו אל "כתובת אחת" בצמרת: אל ולדימיר פוטין בסוצ׳י, אל ויקטור אורבאן על הדנובה, אל נרנדרה מודי בין חוף טנטורה לגדות הגאנגה, וכמובן אל דונלד טראמפ שהיה-ואיננו-עוד-אבל-אולי-עוד-יהיה.

לפענח את צפונות פוטין וארדואן

האם מותר לנחש שמר נתניהו חרק שיניים בשבוע שעבר, כאשר גוזל השלטון בנט, משבש סדרי הירושה התקינים, השתמש ב"כתובת היחידה" כדי לחלץ את עצורי איסטנבול מן הכלא? זה הרי היה הפטנט שלו, של מר נתניהו. הוא נהג להתפאר בתועלת המופלגת שיחסיו האישיים מביאים לאינטרס הלאומי.

אנחנו שומעים שמכל פרשת איסטנבול אולי תצמח תועלת לישראל. אולי הג׳ומהורבאשקאן (בטורקית, נשיא הרפובליקה) רב האנפין בארמון אלף החדרים באנקרה יתרצה, ולבו יתהפך לאהבה. סוף-סוף הנשיא ארדואן אינו חדל לקשור את מהלכיו הדיפלומטיים בשיעורי הכבוד שזרים מרעיפים על טורקיה, זאת אומרת עליו (למשל, הוא יצא בטריקת דלת מוועידת האקלים בגלזגו, מפני שמארגניה לא הסכימו לארח את משמר ראשו הענקי). אולי ישראל מצאה סוף סוף את הדרך אל לבו של העריץ.

לבם של עריצים הוא משאת הנפש של הדיפלומטיה הישראלית. זאב אלקין חוזר וגורר ראשי ממשלה ישראלים אל נשיא רוסיה, מפני שישראל התרגלה להניח שיהודים ילידי ברית המועצות מספקים את המפתח אל נפשו של פוטין (הסבור שנפילת ברית המועצות, בחודש הבא לפני 30 שנה, הייתה "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20").

כמובן, איך להגיע אל פוטין היא שאלה מן המעלה הראשונה. סדרת שגיאות איומות של ארה"ב בעשר השנים האחרונות, בייחוד תחת נשיאות אובמה, הפכה את סוריה לשטח חסות רוסי-איראני.

גנרלים רוסים מלקקים את שפתיהם כל אימת שטילים רוסים מיירטים טילים ישראלים. השגריר הרוסי בתל אביב אנטולי ויקטורוב (בראיון לכאן 11) נוזף בישראל על תקיפת מטרות איראניות בסוריה ומתייחס בביטול אל החששות מפני חתרנות איראנית. פשוט קשה להאמין למשמע הציניות הזו, שהיא עכשיו לחם חוקה של הדיפלומטיה הרוסית.

מה רוצה פוטין במבואות קוניטרה? מי יודע. אבל התנהגותו וסגנון הדיבור של שליחיו מתיישבים יפה עם התנהלותה של רוסיה במזרח אוקראינה ולאורך גבול בלארוס-פולין. היא שוחרת עימות, והיא כמעט משתדלת לקרב אותו. כך בדיוק היא נתפסת בימים האלה בוושינגטון ובבירות אירופה. איזה עימות, באילו נסיבות ולאיזו תכלית, אולי זאב אלקין יודע.

שיעור בדיפלומטיה הרודיאנית

האם ישראל צריכה להעמיד את הדיפלומטיה שלה בסימן חיזור אחר בעלי "כתובת אחת", עריצים שאינם זקוקים לקואליציות ולקבינטים ביטחוניים: פוטין, ארדואן, ובשנים הבאות אולי גם שי ג׳ינפינג.

בשבוע שעבר גילה ה"וול סטריט ג׳רנל", שסין בונה בסיס צי סודי במפרץ הפרסי. יש לה כבר בסיס צי גלוי בג׳יבוטי, בכניסה לים סוף. יש לה שותפות אסטרטגית עם איראן. גם נסיך סעודיה מעוניין. שמא צריך לחפש זאב אלקין דובר סינית?

ישראל הייתה רגילה פעם לבסס את הדיפלומטיה שלה על הטענה שהיא שייכת למשפחת הדמוקרטיות. הדמוקרטיות היו נוחות לקבל את הטענה. עכשיו הן נוחות קצת פחות, ואולי ישראל זקוקה פחות למראיות העין.

אולי צוערי משרד החוץ זקוקים לקורס בדיפלומטיה הרודיאנית, של סוף המאה הראשונה לפני הספירה. בדיפלומטיה הזו אין עוד דעת קהל, לא באמת. היא צריכה לרדת אל סוף דעתו של העריץ ברגע נתון, ולשכנע אותו שהיא מוכנה, ממש כמו הורדוס הגדול, למעמד של וסל אלים, זאת אומרת שותף זוטר עם שרירים ועם אוטונומיה, אבל בלי יותר מדי עצמאות. מה יש, הורדוס אפילו שלח ספינות מלחמה לים השחור מנמל קיסריה, כדי לקדם את האינטרסים של אוגוסטוס קיסר.

הבעיה היא שהעריץ עצמו לומד להעדיף בני שיח היצוקים בתבניתו. אולי יום אחד עריץ סיני יגיד שהוא אינו מוכן עוד לדבר עם ממשלות בעלות רוב של 61 מושבים.