לא רק פגיעה בפרטיות: פרשת פגסוס היא פרשיית ריגול

לא השב"כ ולא מערך הסייבר ידעו שהיו מיקרופונים בחדר של ראש הממשלה • תשאלו את עצמכם מה היה קורה אם הביון הצפון קוריאני או הרוסי היו מנסים לעשות זאת

קבוצת NSO / צילום: Shutterstock
קבוצת NSO / צילום: Shutterstock

הדבר שיהיה הרבה יותר מדאיג מהחשיפה של תומר גנון ב"כלכליסט" על כך שתוכנת הריגול פגסוס של חברת NSO הותקנה על מכשיריהם של מנכ"לי משרדים ממשלתיים, בכירים ומקורבים לראש הממשלה ובכירים במגזר העסקי היא אם האמירה של פרקליטות המדינה כי זו לא הייתה מעורבת ולא ידעה על כך תתגלה כאמת.

ומדוע? הבה נניח שלא היה ידוע לפרקליטות על כך שלמשטרת ישראל יש את הסמכות להתקין תוכנות ריגול על מכשירים סלולריים, ובנק המטרות של המשטרה לא היה ידוע גם הוא לפרקליטות. הדבר אומר, בפועל, שהרשויות שאחראיות לוודא כי המכשירים הסלולריים של מנכ"לי משרדי ממשלה ומקורבים לראש הממשלה, כשלו בתפקיד שלהן למנוע התקנות כאלו.

זה אומר שכמו שמשטרת ישראל הצליחה להתקין תוכנות ריגול, ישבה לה סוכנות ביון אחרת, עם כלים דומים, זהים או אחרים, והצליחה גם היא להתקין כלים דומים ולא להיתפס.

זה אומר שאף אחד לא ידע כי באותו החדר שבו יושב ראש הממשלה יושבים מספר אנשים עם תוכנות בטלפון שמאפשרות להדליק את המיקרופון ולהאזין, וכך גם למנכ"לי משרדים.

כל אלו הם מדאיגים הרבה יותר: מילא העובדה שהותקנו תוכנות ריגול, הרי את זה אנחנו יודעים שיש גורמים עוינים שממשיכים לנסות שוב ושוב. אבל לנו יש את מערך הסייבר ש"הוא גוף ממלכתי, ביטחוני וטכנולוגי האמון על הגנת מרחב הסייבר הלאומי ועל קידום וביסוס עוצמתה של ישראל בתחום. המערך פועל ברמת המדינה לחיזוק תמידי של רמת ההגנה של הארגונים והאזרחים, לטיפול בתקיפות סייבר ולסילוקן ולהיערכות לחירום", את אגף ביטחון וחירום במשרד ראש הממשלה, אגף טכנולוגיות מידע בשב"כ, ושלל גורמי ביטחון אחרים שאוהבים לקחת קרדיט כאשר צריך.

אף אחד מגורמים אלו לא עלה ולא התריע על קיומן של תוכנות ריגול במכשירים סלולריים של מנכ"לי משרדי ממשלה. כלומר, לא רק שהמשטרה כשלה בכך שהיא עברה על החוק, אלא שלל גופי מודיעין שכל התפקיד שלהם הוא למנוע התקנה של תוכנות כאלו לא הצליחו לעמוד במשימה.

כיצד נצליח לסמוך עליהם לסכל את הפיגוע הבא או לתפוס את המרגל הבא אם את הריגול הנוכחי הם לא הצליחו לתפוס?

ויובהר: איסוף ידיעות כזה, בניגוד לחוק, הוא עבירה ביטחונית ראשונה במעלה. להכניס מיקרופון לתוך ישיבות שרים, ישיבות ממשלה, ולהאזין למי שעשוי להיות מעל המשטרה במערך הכפיפות מדאיג לא פחות מאשר אם הייתה מתגלה פרשיית ריגול איראנית או רוסית. הממצאים כאן מדאיגים ברמה המודיעינית ולא רק במענה לתופעה הפלילית.

לא השב"כ, לא המוסד, לא משרד ראש הממשלה ולא מערך הסייבר ידעו וגילו שהיו מיקרופונים בחדר כשזה קרה. תשאלו את עצמכם מה היה קורה אם גוף פחות נחשל ממשטרת ישראל, כמו הביון הצפון קוריאני או הרוסי היו מנסים לעשות זאת.

הכותב הוא היועמ"ש לתנועה לזכויות דיגיטליות ועו"ד המתמחה בדיני פרטיות וסייבר