שימוע לשופטים? יותר פוליטי ופחות ענייני

הצעתו של שר המשפטים גדעון סער נתפסת כצעד שיגביר את השקיפות, אבל בפועל, באקלים הציבורי הישראלי, היא תגביר את הקיטוב ותאפשר לפוליטיקאים להפוך את הליך מינוי השופטים לעליון לקרקס שכל מטרתו קריצה לבייס

שר המשפטים גדעון סער / צילום: תמר מצפי
שר המשפטים גדעון סער / צילום: תמר מצפי

הכותב הוא מומחה למשפט חוקתי, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

השבוע אישרה הוועדה לבחירת שופטים את הצעתו של שר המשפטים גדעון סער לקיום שימוע פומבי למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון.

על פניו ההצעה טובה, דמוקרטית, מקדמת את השקיפות ועשויה להגדיל את אמון הציבור במערכת המשפט, וקשה למצוא דמוקרט הגון שלא יצדד בה. אבל הטיעונים בעד ונגד ההצעה מתעלמים מאחת הבעיות החריפות שבתי המשפט ברחבי העולם מתמודדים איתן, והיא בעיית הקיטוב הפוליטי וההשפעה שלו על הרכב בית המשפט העליון ועל דרכי ההנמקה המשפטיות שלו.

המחקר מתחום מדע המדינה מראה עד כמה הדמוקרטיות המערביות סובלות מקיטוב פוליטי חריף. הקיטוב הזה הוא בעל אופי שבטי-זהותני, והעמדות של חברי קבוצה פוליטית אינן פועל יוצא של ניתוח רציונלי של טיעונים וטיעוני-נגד, אלא שיקוף לעומתי של עמדות השבט היריב. אבל הקיטוב הפוליטי הזה לא עוצר רק בשיח הציבורי או בבית המחוקקים. אט-אט הוא מחלחל גם לבתי המשפט.

עמדת השבט

ביטוי קיצוני לכך אפשר למצוא בארצות-הברית, שם הפוליטיקאים כבר הבינו מזמן שהם צריכים להבטיח שכל מינוי שלהם לעליון לא יסטה מעמדת השבט. מעניין שאם בעבר שופטים שמזוהים באופן מובהק עם השמאל (רות ביידר-גינצבורג) או עם הימין (אנטונין סקאליה) אושרו בסנאט בהסכמה חוצת-מפלגות, היום כל מינוי מוכרע בסנאט על בסיס שיוך מפלגתי כמעט אחד לאחד.

הזירה הבולטת של הקיטוב הפוליטי במערכת המשפטית היא בשלב השימוע למינויים לעליון בסנאט. עד תחילת המאה ה-20 כלל לא התקיימו שימועים פומביים, ואולם עם התחזקות הקיטוב הפוליטי בארצות-הברית (תקופת רייגן), עליית הנאו-ליברליזם והתעצמות פערי המעמדות, השימועים תפסו מקום מרכזי.

באופן מעניין המועמד היחידי שנדחה בשלב השימוע היה מועמד אולטרה שמרן: רוברט בורק, שהתמודד עם סנאט דמוקרטי. שני המינויים הנוספים שמשכו הכי הרבה אש, אף אם אושרו לבסוף, אף הם היו רפובליקנים: נגד המועמד קלארנס תומאס נטען כי הוא הטריד מינית את אניטה היל; ונגד ברט קבאנו נטען כי הוא תקף מינית אישה כשהיה צעיר. "האש" שספגה המועמדת של ביידן לעליון השופטת קטנג'י בראון-ג'קסון, על הטיפול הרך שלה בעבירות פדופילים או על העובדה שייצגה חשוד בטרור, היא נעימה לעומת "האש והגופרית" שהוטחו כלפי שלושת המועמדים הרפובליקנים.

האם אנחנו רוצים שכך ינוהלו הליכי השימוע בישראל במינויים לעליון? נכון אומנם שהדיון לא יתקיים בפורום פוליטי מובהק כמו בוועדת החוקה של הכנסת אלא בוועדה לבחירת השופטים, שהוא פורום מאופק הרבה יותר. אבל אפשר רק לדמיין כיצד יתייחס ח"כ שמחה רוטמן, חבר הוועדה, למועמדים לעליון שחשודים בעיני כאנשי "הקרן החדשה", ואיזה רווח פוליטי הוא יבקש לגזור מהתנגדותו.

ואכן, מהתבוננות בשימועים לעליון שמתקיימים בארצות-הברית, נראה כי הדיון הוא פחות ענייני, ויותר מכוון לבייס הפוליטי. במיוחד כאשר הבחירות לקונגרס בפתח, וכל צד רוצה לעשות שימוש פוליטי בעמדתו ביחס למינוי.

פוסט-מודרניזם

לפוסט-מודרניזם הייתה תרומה גדולה בחשיפת האופנים שבהם מבנים חברתיים משרתים אינטרסים של קבוצות ו/או יחידים תחת מעטה ניטראלי ואובייקטיבי כמו "מקצוענות". אבל גם אם יש יסוד של אמת בתובנה זו, עדיין המחויבות של שופטים ל"מקצוענות" פועלת לעתים לנטרל הטיות פוליטיות ו/או אינטרסנטיות שלהם.

בישראל יש לכך חשיבות רבה, שכן בניגוד לארצות-הברית ששם בית המשפט העליון דן רק בשאלות מאוד יסודיות (100 תיקים בשנה על אוכלוסייה של 330 מיליון איש), הרי שבית המשפט העליון בישראל מטפל בלמעלה מ-10,000 תיקים מדי שנה, ורובם המכריע הוא בתחום האזרחי או הפלילי, שהסוגיות הפוליטיות או הערכיות בו הן מצומצמות הרבה יותר.

ברור לכולנו כי שידור חי של מינויים לעליון ידגיש את הפן הפוליטי ויצמצם את הדיון בשאלה המקצועית, שהיא השאלה המרכזית שצריכה להנחות במינויים לעליון.

לא ברורה הסיבה שנשיאת העליון אסתר חיות שינתה את דעתה ותמכה בהצעה זו. אולי היא הבינה שהיא לא יכולה להתנגד ל"רוח התקופה" או ללחצים שמגיעים מהימין הפוליטי. אבל אם אנחנו מעוניינים בחברה מקוטבת פחות, או לכל הפחות, בית משפט מקצועי שהוא מקוטב פחות, שידור בלייב של שימוע במינויים לעליון לא ישרת את המטרה הזו.