מי יכול להחליט על ניתוק ילד ממכונת הנשמה, ומה אומר החוק בישראל

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

בריטניה שוב סוערת בימים אלה סביב סוגיה שעולה פעם אחר פעם לסדר היום הציבורי שם, והיא החלטת המדינה על ניתוק קטין ממכונת הנשמה, ובכך לגרימת מותו, בניגוד לרצון הוריו. הסיפור הטרגי הנוכחי הוא של נער בן 12 בשם ארצ'י בטרסבי, שנמצא על-ידי אימו חסר הכרה בחדרו בחודש אפריל ומאז נותר בתרדמת, מחובר למכונת הנשמה.

נסיבות פגיעתו לא ברורות, אולם לטענת האם, ייתכן שארצ'י השתתף באתגר טיקטוק מסוכן, שהיה טרנד פופולרי באותה עת, בשם "אתגר ההתעלפות", במסגרתו המשתתפים מנסים לעצור את זרימת החמצן לגופם עד לאובדן הכרה, וכבר הועלו בעבר תלונות קודמות כי הביא למוות מיותר של בני נוער.

רופאיו של ארצ'י פנו לבית המשפט בבקשה לאשר את ניתוקו של ארצ'י ממכונת ההנשמה, בטענה כי הוא נמצא במצב של מוות מוחי, ולכן אין טעם להשאירו עם טיפול תומך חיים. הוריו התנגדו והגישו ערעור אחר ערעור, שנדחו. ההורים לא קיבלו את טענת הרופאים שמצבו של ארצ'י בלתי הפיך, וכן העלו נימוקים דתיים נגד המתת החסד, אולם השבוע ניתן פסק הדין הסופי שהביא לניתוקו ממכונת ההנשמה.

כאמור, למקרה של ארצ'י בטרסבי המנוח קדמה שורה של החלטות קודמות דומות בבריטניה שדחו את מאבקי ההורים להותיר את ילדיהם בחיים. בישראל זכור במיוחד סיפורה של הפעוטה אלטע פיקסלר, בת למשפחה מהחברה החרדית, אשר אפילו נשיא המדינה באותה תקופה, ראובן ריבלין, ניסה להפעיל את השפעתו ולהעבירה לישראל כדי למנוע את מותה היזום בידי הרשויות בבריטניה. הסיבה לכך היא שבישראל המצב החוקי הפוך לגמרי.

בישראל: "הגוסס - הרי הוא כחי לכל דבר"

החוק בישראל מגביל מאוד את האפשרות להביא למותו של אדם באמצעות ניתוקו האקטיבי ממערכות תומכות חיים. קל וחומר שהמדינה לא תפעל לכך ביוזמתה, ובוודאי שלא במקרה של קטין שהוריו מתנגדים לכך.

גישה זו של החוק והמשפט תואמת גם את ההלכה היהודית, הקובעת כי "הגוסס - הרי הוא כחי לכל דבר", ואפילו בשעותיו האחרונות של אדם יש להיזהר מכל פעולה שעלולה "לכבות את נרו" ולקרב את מותו, שמא יקרה נס ברגע האחרון, והוא יינצל.

לאור זאת, במשפט הישראלי ניתן למצוא בעיקר פסקי דין שבהם ההורים הם אלה שעותרים לנתק קטין ממכשירי הנשמה, ואילו המדינה היא זו שמתנגדת לכך. כך למשל, בשנת 2014 עתר בית החולים שערי הצדק לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה שיאשר לו לבצע פרוצדורה רפואית לתינוקת שנולדה עם מחלה גנטית קשה וחשוכת-מרפא, והיא מחוברת למכונת הנשמה, במטרה להאריך את תוחלת חייה בעוד שנים רבות. מנגד, הוריה עתרו לניתוקה ממכונת ההנשמה, מאחר שלדבריהם הם לא מוכנים לתת את ידם להפוך את ילדתם ל"צמח" למשך 10-20 שנה, ובכך להפוך שנים אלה ל"לוויה מתמשכת" לבתם.

בית המשפט פסק כי עם כל האמפתיה וההבנה למצבם הטרגי של ההורים, הם מבקשים למעשה לבצע המתת חסד אקטיבית האסורה לחלוטין על-פי חוק ואף מהווה עבירה פלילית. גם חוק "החולה הנוטה למות" אינו יכול לסייע לבקשת ההורים, משום שעם תמיכת מכונת ההנשמה, תוחלת החיים הצפויה של הילדה היא ארוכת-שנים ולא פחותה משישה חודשים כדרישת החוק. איכות חייה של הקטינה לאורך אותה תקופה אינה רלוונטית להחלטה.

לאור דברים אלה קיבל בית המשפט גם את בקשת בית החולים לבצע את הפרוצדורה הרפואית להארכת החיים, וסיכם את ההחלטה הקשה שנאלץ לקבל במילים: "השאלה אם אנו בנסיבות עושים 'טוב' או 'רע' נותרת פתוחה וללא יכולת מענה".